כדורי וחתון ראובן ז"ל עלו מעיראק יחד עם ששת ילדיהם במרץ 1951. אנשים תמימים שלא הבינו ולא ידעו לדבר את השפה העברית , ההתאקלמות עבורם הייתה קשה מנשוא.
לאחר שנה בערך בשנת 1952 לזוג ראובן נולד בן נוסף (הראשון בישראל) בשם ששון וכאשר היה בן שלושה חודשים היה לו וירוס של שלשולים והקאות, ולכן חתון לקחה אותו לבית חולים דג'אני ביפו (כיום נקרא ביה"ח צהלון) שם הוא גם הוא נולד. היא המשיכה לבקר אותו יום יום (בשום שלב הוא לא היה מחובר למכונת הנשמה או למכשירים אחרים) ולאחר שראתה כי מצבו משתפר, שאלה את הרופאים והאחיות מתי היא יכולה לקחת אותו חזרה הביתה והם השיבו לה שככל הנראה ביום שלמחרת. ביום שלמחרת כשהיא הגיעה לאסוף אותו, כבר לא נתנו לה לראותו. רק שאלו אותה כמה ילדים יש לך בבית? לאחר שהשיבה שישה ילדים, השיבו לה כי ששון לא שרד את ה"מחלה". היא שבה הביתה בוכייה ומתאבלת על בן שחשבה שנפטר.

המקרה חזר על עצמו גם עם הבן השני שנולד בערך שנה לאחר מכן, שנת 1953, שמו הרצל.

לאחר שלוש שנים בתאריך 31.08.1956 (תאריך כמעט מדויק) נולדו לזוג ראובן תאומות יפות ומתוקות, בריאות, שמנמנות ובהירות עור. שמן פרחה וחנינה. כשהיו בנות חצי שנה חלו אף הן בווירוס שלשולים והקאות ואותן חתון לקחה לביה"ח תל השומר. היא חשבה ששם יהיה אחרת, אך הסיפור חזר על עצמו: כשאמרה את מספר הילדים שיש בבית אמרו לה שהתאומות נפטרו ,אך הפעם היא התעקשה לראותן. ביקשו שתשוב ביום שלמחרת לקבור אותן , היא הגיעה לתל אביב אזור התחנה הישנה והמתינה שם יום שלם מעלות השחר עד שעות הערב המאוחרות, וכמובן שאף אחד לא הגיע.
היא שבה לביתה מרוסקת ושבורה.

באותה תקופה היו מחלקים תלושי מזון לכל משפחה לפי מספר הנפשות בבית , באו לאב המשפחה, לכדורי, לאחר שלקחו ממנו את ארבעת ילדיו וביקשו ממנו להגיע למשרד הפנים בכדי למחוק את השמות של הילדים מתעודת הזהות שלו בטענה שלא יעבור על החוק ויקבל תלושים עבור ילדים שאינם, כמובן שעשה זאת בתום לב.

המשפחה לא קיבלה תעודת פטירה מעולם.
אחריי הסיפור המזעזע, חתון ילדה עוד שני בנים אותם היא כבר ילדה בבית מחשש שיחטפו לה אותם.

כל השנים חתון ראובן ז"ל לא הפסיקה להתאבל על ילדיה שנחטפו ממנה עד יומה האחרון.

נכדתה מוסיפה:
בכל פעם שהייתי מבקרת אותה , גם אם כמה פעמים בשבוע היא הייתה חוזרת באוזניי על הסיפור הנ"ל ומבקשת שמישהו יעזור לה למצוא אותם.
הסיפור השפיע לא רק על סבי וסבתי אלא גם על דודיי ודודותיי לאורך כל השנים , ממשפחה מאושרת ומלאת תקוות להתחלות חדשות בארץ חדשה הם הפכו למשפחה שהשכול בה הכה בכל כוחו. היה קשה מאוד להמשיך ולהתקיים לצד האובדן. התקווה שיום אחד נמצא אותם הייתה היחידה שהשאירה את סבתי בחיים.
אני ומשפחתי חשים פספוס ענק שטרם הם נמצאו , כי סבתי וסבי כבר אינם בחיים ולא יוכלו עוד לראותם, אך אנו עדיין יכולים להגשים את משאלתה האחרונה של סבתי ולמצוא אותם.