עדותה של הדסה משה, אחותו של עזרא:

הוריי, רחל ודוד מוסה, עלו מתימן בשנת 1950. כבר במטוס שהביא אותם ארצה חוו יחס עוין וגזעני כשלקחו מהם את כל הזהב, את הבגדים המיוחדים ואת ספרי התורה שהביאו איתם מתימן, בטענה שזה כבד ועלול להפיל את המטוס, וזה כמובן שקר מוחלט. לא השאירו להם כלום. הלבישו אותם בבגדים בלויים במקום הבגדים שהיו עליהם וככה הגיעו למעברות. בהתחלה הגיעו לבית ליד, מאוחר יותר עברו לעין שמר. מעבר לתנאי המחייה הקשים מנשוא – בלי מים, צריפים רעועים ואוהלים, הם חוו גם שם יחס גזעני ומתנשא. נתנו להם להרגיש בורים והתייחסו בזלזול למשפחות ברוכות ילדים. בעין שמר היו ביחד כל המשפחה המורחבת של ההורים שלי – אחים, דודים. כעבור מספר חודשים הפרידו את כולם וכל משפחה פוזרה במקום אחר. הוריי הגיעו למעברת חוליקת (כיום מושב חלץ בדרום).

בתאריך 04/03/1952 ז' באדר התשי"ב אמא שלי הביאה לעולם את ילדה השני, עזרא מוסה, במעברת חוליקת. עזרא נולד בריא ושלם. כשעזרא היה בגיל שנה וכמה חודשים, הוא הרגיש קצת לא טוב ואמא לקחה אותו למרפאה במעברה. אמרו לה להשאיר אותו לישון בלילה במרפאה וכשבאה למחרת אמרו לה שהילד נפטר. בלי גופה ובלי תעודת פטירה.

ברבות השנים הגיע צו גיוס על שם עזרא. לצערי אין לי עותק ממנו.

ההורים שלי כבר לא בחיים. הם היו אנשים תמימים וטובים ולא האמינו שכאן יעשו להם דבר כזה.

כל השנים האמנתי ואני עדיין מאמינה שאח שלי בחיים.

בשנת 2013 הגשתי בקשת איתור למרשם האוכלוסין וקיבלתי מהם את התשובה המדהימה שעזרא מוסה חדל להיות תושב בישראל בתאריך 1/7/1963. 11 שנים לאחר שטענו שהוא נפטר. חדל להיות תושב בישראל ואין תעודת פטירה. בעקבות זאת, יצאתי עם פוסט פומבי שפונה לעמותות, לאנשים, לכל מי שמכיר את פרשת חטיפת ילדי תימן, בבקשה לסייע לנו למצוא את אחי.

כל השתלשלות הדברים רק מחזקת את דעתי והרגשתי שאחי בחיים ואני עדיין מקווה שיום יבוא ואפגוש אותו. אני רוצה לתקן את העוולה שנעשתה להוריי ולמשפחתי ולהוציא את האמת הכאובה לאור.

הגיע צו גיוס על שם עזרא מוסה.

יש רישום בתעודת זהות.

יש תעודת לידה.

יש מסמך ממשרד הפנים (בתשובה לשאילתא ששלחה הדסה למרשם האוכלוסין) ובו מצוין כי בתאריך 1/7/1963 עזרא מוסה חדל להיות תושב בישראל.