אמא שלי עלתה בשנת 48 לארץ כשהיא כבר בהיריון מתקדם, וילדה בן בארץ.
בגיל שמונה ימים בעין שמר אמרו לה שהוא מת. שמו היה ציון, הוא יולד מהול ויש תעודת פטירה שלו ללא מספר זהות.
אמא שלי כל הזמן הייתה בוכה והייתה אומרת לאבא שלי משה : "הוא לא מת הוא חי".
היא נפטרה בלידה של אחותי הקטנה.
אבא שלי חיפש בכל מקום בארץ בבתי ילדים. בנוסף לכל זה, גיסי סובל עד היום בגלל הגזזת ובעלי מת מוקדם בגלל זה.
למה שאני אעמוד בשואה? הם עשו לנו אותו דבר. כל האשכנזים שעבדתי אצלם ממשיכים להכחיש בפנים שלי.
לדוד שלי לקחו שניים (סליימן יתים ולבתו קוראים יונה אברי).
אני מטפלת בזקנים ולכל סבתא שנייה יש סיפור כזה.
כבלו לנו את הידיים והרגליים והשתיקו אותנו. המשיח לא יבוא עד שהילדים יחזרו.

ענת קייסי (מועלם)