עדותה של האם -

בשנת 1959, נולדה לי ילדה בבי״ח בלינסון. באותו יום, ילדתי אותה ואמרו לי שאסור לי לראות אותה באותו היום. חיכיתי למחרת, אמרו לי שעוד לא יכולה לראות אותה. אחרי כמה שעות, אמרו לי ״את יודעת, היא מתה..״, אמרתי שאני רוצה לראות אותה למרות שהיא מתה, אמרו לי שאסור לי. באותו רגע, הייתי צעירה, בת קרוב ל-20, נשברתי, עוגמת נפש, הייתה לי ילדה בבית בת שנה ודאגתי לה, לקחתי את עצמי, לבשתי את החלוק שהיה לי, ויצאתי מבית החולים והלכתי הבייתה. הם לא חיפשו אותי, לא רשמו את הילדה, לא שאלו איפה אני, לא יודעת כלום. יהודים יעשו ליהודים דבר כזה? שואה שניה? אני אומרת, עד היום, אין לי מושג מה עשו איתה. היום, שישים שנה אחרי, אני עדיין רועדת כשאני נזכרת בזה. כל פעם כשאני מדברת על זה, אני כולי צמרמורת. אני כועסת. יש בי כעס גדול גדול. אני לא יודעת איך להסביר את זה. ממש.

היו צריכים לתת לי אישור יציאה מבית החולים, נכון? עד היום לא שאלו אפילו איפה אני.

הנכדה שלי עשתה בנושא הזה סרט מלא עליי.