הילד בתמונה קטן יותר מאביגיל שלי. שמו רפאל. תינוק קטנצ'יק, כאן בידי אמו, אג׳ני, שהספיק אחרי הצילום להיטלטל מדמשק לביירות ועד לחופי הארץ המובטחת ולאוהל במעברת בית ליד. רפאל הוא האח הקטן של אמא שלי, עליזה, שעשתה איתו את הדרך הארוכה בסירת הדייגים כשהיתה בת שנה וחצי. סבא מרדכי כתב על מה שקרה להם עם הגעתם למחנה העולים ביומנו: "באחד הלילות רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באוהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה וכשירדנו לתל-אביב הובלנוהו אל בית החולים הממשלתי ביפו, שם נפח את נשמתו הזכה והטהורה אור ליום ג' י"ט לחודש אלול תש"ט 13/9/49."

בבית החולים "דונולו" לא הסכימו להראות לסבי את גופת בנו, גם לא את מקום קבורתו, וסירבו לתת תעודת פטירה. "לא נורא, גברת", אמרו לסבתי. "את צעירה ויכולה לעשות עוד ילדים".

ולסבא וסבתא שלי, אנשים דתיים, מאמינים, משכילים, לא עזרו שלוש השפות שבפיהם. הם האמינו לרופאים. ישבו שבעה. לא העלו על דעתם שאולי משקרים להם. מי יכול להאמין שדווקא בישראל, יהודים יקחו ליהודים את ילדם.

כעבור שנים, כשהחלו להתפרסם הסיפורים המחרידים בדמיונם, הם הבינו. ומאז לא הפסיקו לייסר עצמם על תמימותם. הם דיברו עליו וחיפשו אותו עד יומם האחרון. כל שיחה עם סבתא גניה-אג׳ני היתה מגיעה לרפי. "לא חשבנו, יא בינתי. לא חשבנו", היתה אומרת לי ועיניה מתמלאות דמעות.

לימים, הדוד עזרא ז"ל נבר במסמכים ומצא את הרשומה בבית החולים שבה כתובה, שחור על גבי לבן, האמת. רפאל משען: עזב.

איפה אתה היום, דוד רפי? מי יודע. סבא וסבתא שלי, ההורים שלך, כבר אינם. ולא הצלחנו להביא מזור לכאבם.

לפחות נוציא לאור את סיפורם.

יעל גולן

לרגל יום הזיכרון לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, עליזה גולן בכתבה ב ynet מספרת על אחיה הקטן שעדיין נעדר ומבקשת שישראל תודה במעשים:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4669151,00.html