בס"ד

אני זוכרת אותה, ישובה במרפסת, עיניה מביטות רחוק למרות שנחלשו כבר מן הזקנה או מן הצער,

מהדמעות שהייתה מזילה יום יום "ציון, אך יא ציון".

ואני שאלתי אותה "סבתא, מי זה ציון"

"הדא אל וואלד אלי שלו מיני" (הילד שלקחו לי)

ואני מביטה בקמטים החורצים את פניה כמו שבילים בדרך עפר של חייה.

כמה צער, כמה תוגה, כמה כאב אינסופי ומתמשך. עיניה לא יבשו עד יומה האחרון.

ואני ספגתי את צערה במשך השנים, את כאבה. כל השנים חשבתי: איך אפשר לעולל דבר כזה?

זה מעשה לא אנושי, לקחת לאם תינוק, מיד אחרי לידתו, כמה רישעות! זוהי שואה חרישית.

סבתי ברכה ז"ל עלתה לארץ במרץ 1950 מתימן עם בעלה סבי ז"ל אברהם וששת ילדיהם.

לאחר 3 חודשים ילדה את בנה השביעי. היא ילדה בביה"ח דג'אן שביפו. בן יפה ובריא.

במהלך אישפוזה לאחר הלידה , כשלושה ימים, חלתה בדלקת עיניים, כשרצתה להניק אותו אמרו לה שהתינוק איננו. נפטר. היה חולה ומת.

אפילו תעודת פטירה פיקטיבית נמסרה לה (שמורה אצל הוריי)

היא דרשה לראות אותו, בכתה, התחננה, לא הבינה מה פשר הדבר, אך הם הוציאו אותה בכח ממיטתה, אמרו לה שתחזור הביתה מיד, הוציאו אותה למדרגות ביה"ח, היא התיישבה על המדרגות ובכתה, אישה יולדת , נזרקת מבי"ח ע"י אחיות ורופאים. עולה חדשה. איך??????

איך דבר כזה קורה?

סבתי כמו רבים אחרים היא קורבן שואה. שואה ממסדית.