שמי חיים חוטר, נולדתי במעברת גבעת חיים ב-1952.

אחותי הבכורה נחטפה כשהיתה בת שנה וחצי. היא נולדה בתימן והם עלו לכאן כשהיתה בת שנה וחצי. הם הגיעו למחנה עין שמר, ושמה כינסו כמה נשים במרפאה, לקחו את הילדים ואמרו להם שהם צריכים לעשות בדיקה. האמהות חיכו שם כל היום וכל הלילה, בבוקר אמרו להם - הילדים לא מרגישים טוב, לקחנו אותם לבית חולים. לא אמרו להם לאיזה בית חולים, אבל השומרים במקום אמרו להם - אם לקחו את הילדים כנראה לקחו אותם לבית החולים בחיפה, לרמב"ם.

אבי ששמע את זה וההורים האחרים רצו ללכת לרמב"ם, אבל לא נתנו להם לצאת מהמחנה. אז אי אפשר היה לצאת מהמחנה, השומרים איימו עליהם בנשק "אסור לכם לצאת מהמחנה". אבי שהיה צעיר קפץ מעל הגדר, והלך לפרדס חנה שם שאל איפה הבת, אמרו לו בבית החולים בחיפה. ברגע האחרון תפסה אותה המשטרה והחזירה אותו למחנה, אמרו לו שאם הוא יוצא שוב מהמחנה - יורים בו.

אחרי יומיים שלושה הודיעו לכל ההורים שהילדים מתו. הילדה לא היתה חולה, היא היתה בריאה לגמרי וכך כל שאר הילדים. ביקשו את הגופות, אמרו להם קברנו אותם בחיפה. היתה תכונה גדולה וההורים היו מאוד נסערים. ההורים עשו הפגנות וניסו לצאת מהמחנה אך לא יכלו, כל הזמן איימו עליהם בנשק שלא יצאו מהמחנה. לא היה עם מי לדבר. אמי מספרת שהיו כ-15-17 ילדים, לכולם אמרו שהילדים מתו.

הורי עברו למעברת גבעת חיים, שם אחותי השניה נולדה והחביאה אותה מתחת למיטה בארגז תפוזים. אמי לא הסכימה ללכת לבית החולים, והחברות מהקהילה יילדו אותה. גם אני נולדתי באוהל, וגם אותי היא היתה מחביאה בארגז תפוזים מתחת למיטה. עד גיל 4 היינו ישנים מתחת למיטה של אמי, מחששה של אמי שיחטפו אותנו. ההורים לא קיבלו עבורנו תלושים משום שהוריי פחדו להצהיר על כך שנולדנו מהפחד שגם אותנו יגנבו, והמשפחה התקיימה למעשה ללא מספיק אוכל כל אותה תקופה.

רק בגיל 12 הלכנו לבית משפט בנתניה יחד עם עדים כדי שיעידו שאנו הילדים של ציונה ויוסף מנצור מאליכין. רק אז נכנסנו לתעודת הזהות של ההורים. כל תקופת הצנע ההורים לא קיבלו תוספות עבורנו. הורי הלכו לועדות החקירה אבל לא יצא מזה שום דבר. בועדת החקירה האחרונה אמרו שמצאו קברים בחיפה, אבל פתחו את הקבר ולא מצאו שם כלום - לא עצמות ולא כלום. עצמות של תינוקות זה משהו שנשמר אלפי שנים, גם היום אנחנו כארכיאולוגים מוצאים עצמות שנשמרו אלפי שנים.

בגלל הטראומה אמי לא היתה מוכנה לקחת אף אחד מהילדים לקופת חולים, והאחות היתה מגיעה אלינו הביתה. אחותי צריכה להיות בת 66-67, אמי היתה מספרת שהיא דומה לאחותי לאה. הוריי נפטרו - אבי לפני שנה ואמי לפני שנתיים, בצער גדול. כשבני גבריאל נרצח לפני 13 שנה בעתניאל, אמי אמרה לי גבריאל הלך, אבל עדיין יש לי תקווה שהבת שלי חיה, שאולי אזכה לראות אותה. אמי בכתה על שניהם עד יום מותה.

* צילום וידיאו - אלחי סלומון

תודה לכרמית חוטר