שרה ושלמה רמתי

עדותה של האחות, מיכל מעוז:

ההורים והאחים גרו במחנות העולים שהיו בצד אחד, כאשר בית התינוקות במעברה בראש העין היה בצד שני, במרחק הליכה.

כל החיים היינו סביב זה, גדלנו עם הדיבור הזה. אמא שלי תמיד אמרה שאמרו לה שהילדה חולה, חיוורת, שתשים אותה בבית התינוקות ותבוא להניק אותה. היא תמיד חזרה וסיפרה שנכנסה להניק את התינוקת כמו בכל יום בשבוע הזה, והחדר היה פשוט ריק. היא זעקה בתימנית ׳איפה התינוקת שלי? איפה תינוקת שלי?!׳. אף אחד לא ידע תימנית מסביב. ואף אחד לא דיבר איתה. לא ענו לה. כשאבי הגיע, נתנו לו פתק בכתב יד שמודיע שהתינוקת נפטרה. הפתק כתוב על נייר שמצדו השני יש כיתוב של מכבסה.

בשלב מסוים, העבירו אותנו, כל העולים ממחוז סעוואן בתימן, במשאית, לבאר שבע, לשכונה א׳. אבא שלי אמר לאמא שלי ׳אם אנחנו זזים מפה, מראש העין, הסיפור עם הילדה נשאר בראש העין. אף אחד מבאר שבע לא יקשיב לנו׳. וכך באמת היה.

ההורים שלי תמיד הרגישו שיש עוד הורים כמוהם, עוד סיפורים כאלה. התחילו לעשות כתבות בידיעות אחרונות עם הסיפורים האישיים שלהם.

23.12.54 – הכתבה: תעלומת העלמה של סעדה זהרה. מאת אברהם חלימי. (רצ״ב).

כשאבי עבר לבאר שבע הוא קיבל תעודת זהות ובה כתוב שזהרה בחיים! אבי ביקש לתקן, אך הוסבר לו שללא תעודת פטירה לא ניתן לעשות את זה, וכשהוא מבקש תעודת פטירה – נאמר לו שלא ניתן לקבל אחת כזו.

17 שנים אחרי זה בוועדת חקירה אמרו שהילדה נפטרה ממחלת מעיים ונקברה ב-18/1/50. עוד נכתב שהיא הובאה לקבורה במחלקת ילדות ב-22/1/50. זאת, למרות שלהורים אמרו, כאשר הודיעו על מותה, שהיא נקברה כבר.

אני אישית הלכתי לבית הקברות, לחלקה של זהרה. הקברים נראים מאד חדשים ולא נראים קברים של 50 שנים. כששאלתי שם והתעקשתי, נאמר לי שהם לא מתעסקים בסיפור הזה.


עדותה של האחות, יונה עיראקי הכהן:

עוד לפני שעלינו למטוס בחאשד, נחטף יהודה, אחי בן ה-7. אני הייתי אצל הסבא, זהרה סעדה אצל אימי, ויהודה נחטף. אמי הצליחה לחטוף בחזרה ולעלות למטוס. זה היה בחאשד בתימן.

כשהגיעו לארץ אמרו לאמי שהילדה זהרה חיוורת, ואמרה לה לבוא להניק אותה. בחמישי שאלה אותה מתי לקחת את הילדה, אמרה לה שישי. היא אמרה לאבי, סלימאן, לך תביא את הילדה. הוא בא לקחת את הילדה, האחות אמרה לו להוציא מכתב שחרור. כשהלך להביא, חזר לאחות אחרת – אמרה לו שהיא מתה אתמול וכבר נקברה.

ב-1958 נולדו תאומים בבית, בן ובת. שמתי אותם בקערה מנצרים במגבת ולקחנו אותם להדסה בבאר שבע, בעיר העתיקה. שם קיבלה את פנינו אחות, ולקחו את הילדים. את אמי הכניסו לחדר ונכנסתי לאכול איתה לפני ההליכה הארוכה הבייתה. היה כבר חושך. אחרי שעה בא הרופא והוציא אותי ושאל כמה ילדים יש לאמי, היא ענתה 5, אמר לה שהתאומים מתו. אמי קיבלה את זה.

אחרי יומיים אבי הגיע עם אחי יהודה (שנפטר בגיל 38) לבית חולים, ואמי אמרה לו שהילדים מתו. הוא רצה לקבור אותם. אמרו לו שכבר נקברו. לא התקבל שום מסמך שהתקבלו ולא שיצאו.

פנינו בדיעבד – עשרות שנים אחרי – לעו״ד, אך אין להם שום מסמך שנכנסו לביה״ח ואין שום מסמך שיצאו.

כשאבי עבר לבאר שבע הוא קיבל תעודת זהות ובה כתוב שזהרה בחיים.







אחרי שעה בא הרופא והוציא אותי ושאל כמה ילדים יש לאמי, היא ענתה 5, אמר לה שהתאומים מתו.