עלינו מעיראק במאי 1951 והגענו למחנה העולים בפרדס חנה. אני הייתי בן 12. אחי הגדולים (15 ו-18) נלקחו לקיבוץ. אני נשארתי עם הורי, יחד עם אחי הקטנים - חזון (שהיה בן 5.5) אח נוסף בן 4, ותינוק קטן. חזון היה ילד בהיר עם שיער שטני.

באחד מהימים אמי בישלה והסיר נשפך. חזון נכווה קלות בלחיו. אחרי כמה ימים לקחנו אותו לאחות והיא נבהלה ומיד קראה שהוא עלול למות. היא אמרה שהוא חייב להישלח לרמב"ם. אבי הסביר שאין להם איך לקחת אותו לרמב"ם, והאחות אמרה שאין מה לדאוג ומחר יגיע טנדר ויקח אותם. אבי לקח את חזון לביה"ח רמב"ם, נשאר אותו קצת ואז אמרו לו להשאיר אותו שם ולחזור הביתה. אחרי כשבוע ימים אבי אסף מעט כסף ונסע שוב לרמב"ם לבקר את אחי. כשהגיע לשם אמרו לו האחיות כי אחי נפטר. הוא ביקש לראות קבר, והן הצביעו ואמרו שהוא קבור "שם". איפה זה שם? שאל אבי. ונענה - "שם". הלך לחפש בבית הקברות היהודי, לא מצא שום קבר שעליו רשום שמו של אחי. לאחר כמה ימים חזר שוב לבית החולים וביקש שיסבירו לו בדיוק איפה קבור הילד. שום שלחו אותו ל"שם", ושוב חיפש בבית הקברות היהודי במקום, ולא מצא דבר.

לפני כ-10 שנים התחלתי לחקור את הנושא. חיפשתי תיק רפואי ברמב"ם ולא מצאתי תיק - אמרו שלא היה אצלם ילד בשם כזה או מקרה כזה. אחרי כמה זמן קיבלתי מהם מכתב רשמי שתיק לא נמצא. ביררתי בחברה קדישא - הסבירו לי שבית הקברות שבו נטען שאחי נקבר - כבר לא היה פעיל באותן שנים.

בזמן בירור בבנק שעשיתי לצורך אחר, נתגלה לי שיש רישום במשרד הפנים לפיו אחי היה חי לפחות עד שנת 62. משנה זו ואילך רשום כי הוא "חדל להיות תושב".

אני בטוח עד היום שאחי חי.