שמי שושנה, במקור שמעה, שם משפחתי לפני הנישואים היה שמן. הכרתי את בעלי והתחתנו בתימן, בצנעא כשהייתי בת עשרים בערך. עלינו לארץ, כשהייתי בת 23 בערך, אחרי שעברנו במחנה חאשד בעדן, תימן. כשעלינו לארץ כבר הייתי עם הבן הבכור שלי, משה, שהיה בערך בן שמונה חודשים (ילדתי אותו בפסח והגענו באזור חג חנוכה לארץ). שיכנו אותנו במעברת עין שמר, היה אז קר ושלג. אנחנו ועוד כמה משפחות נשארנו בחפיץ, מבנה שהיה שם. לא היה שירותים, לא היה כלום. לא התקלחנו. עד שנתנו לנו לעלות לחלק אחר בעין שמר, מחנה א' ויכלנו להתקלח שם.

ביום הראשון שהגענו, הגענו בלילה, ובבוקר מוקדם, הגיעו שתי בחורות צעירות בנות 16-17 שעבדו בבית התינוקות וביקשו לקחת את כל הילדים. אמרו לנו שלא נוכל לגדל אותם בתנאים שיש לנו, כי אין לנו איך לקלח ואין איך לחמם אוכל. אז הבאתי להן את הילד. הוא היה בבית התינוקות, הן דאגו לו ואני הייתי מבקרת אותו כמה פעמים ביום. הילד היה בריא, ערני ונמרץ.אחרי כמה זמן שהייתי מבקרת, באתי פעם אחת וראיתי אמבולנס בפתח של בית התינוקות ומרחוק ראיתי שלוקחים 2 תינוקות. לא הספקתי לראות כי היו מכוסים. נכנסתי לבית התינוקות ובפנים ראיתי את המיטה שלו ריקה. שאלתי ונאמר לי "מה את לא יודעת? הילד שלך עם חום, לקחו אותו לבית החולים בחיפה". רציתי ללכת לחיפה אבל מנהל עין שמר לא נתן לנו אישור לצאת מהמחנה לבית החולים. רק אחרי שבועיים נתן לנו אישור יציאה להגיע לשם. הגענו לרמב"ם עם בעלי, חיפשנו וחיפשנו, לא היה פשוט למצוא ולהתמצא, בסוף מצאנו אותו וראיתי אותו דרך החלון. לא נתנו לי להיכנס, ראיתי אותו בוכה, לא במצב הכי טוב. חיברו לו צינורות לרגליים. הבכי שלו היה חלוש. לא אמרו לנו שום דבר על המצב שלו. חזרנו לעין שמר. שבועיים לפני פסח זה היה שהלכנו לשם. את חג הפסח עשינו אצל ההורים שלי במעברת ראש העין, אחרי זה באיסרו חג כשחזרנו לעין שמר. ניגשתי שוב למנהל עין שמר, והוא אמר לנו בהתחלה שהוא עבר לבית הבראה בצפת. אחרי זמן קצר קיבלנו הודעה שהילד מת. מחקו את הרישום שלו מהתעודה של בעלי, תעודת העולה. אנחנו האמנו, ישבנו שבעה והכל. בערך שבועיים אחרי פסח הגיע רכב עם קריאות שיש ילד בשם משה חיים שהוא חי והם מחזירים אותו. החלטתי שאני חייבת לבדוק. האבא של בעלי היה בשם חיים ולפעמים רשמו את שם המשפחה במקום גיאת חיים. אמרו לי אל תלכי, שלך מת. הלכתי בכל זאת. ראיתי אותו, וזה הבן שלי, חי. לא רצו להביא לי אותו, אמרו לי לחזור בבוקר. התווכחתי איתם ובסוף חזרתי בבוקר ולקחתי אותו. היה איתי באוהל וגם לאחר מכן כשעברנו לבית סוסין- מושב תעוז, היה איתנו. שם היה איתי שבוע וחצי אולי, ואז היה לו אבעבועות רוח, לקחתי אותו לשערי צדק בירושלים עם גיסתי. ראיתי אותו סובל, היה לו קושי לנשום בגלל האבעבועות. יום אחרי המדריכה של בית סוסין אמרה שהתקשרו אליה מבית החולים והודיעו שהילד מת. הלכנו לירושלים שם אמרו לנו שהוא מת ושהם ידאגו לקבורה, וביקשו שנלך הבייתה לשבת שבעה וזהו. ישבנו שוב פעם שבעה. פעמיים על אותו ילד. הוא נשאר רשום במשרד הפנים, עד היום, שלחו לו צו גיוס.