ציונה ויהודה אחיי העלומים

בשעה שאני כותב את דבריי אלה, ואיני צעיר לימים, חש אני חרטה על שלא זכתה אמי, מנוחתה עדן, עוד בימי חייה לדעת מה עלה בגורלם של ילדיה ציונה ויהודה שנעלמו לה בעודה צעירה לימים. כל ימי חייה קיוותה, אמי, כי אולי תזכה לראותם בטרם תשיב נשמתה לבורא עולם. אבל זה לא קרה. אני יודע, בשיחות שהיו לנו, כמה פעמים נשאה תפילה והאמינה בכל ליבה כי בבוא הזמן מתי שהוא יתרחש נס, ודי יהיה לה אם רק יתנו לה לראותם, ואם אפשר יוּתר לה לחבקם חיבוק אחד, אחד בלבד, ולהניח להם לנפשם. שהרי מה תאמר אם יהודייה לילדיה, שבגרו במשפחות נוכריות, ועם השנים הקימו בית וברבות הזמן אף הפכו לסבא וסבתא לנכדים. שנים רבות היו ציונה ויהודה מנותקים מחיק אמם יולדתם. רבות מחשבות עלו בראשה של אמי, מה יהיה אם בכול זאת היא תפגוש אותם. האם תלחש להם בעיניים מושפלות, מבוישות מה, שהיא מבקשת מהם סליחה על שנכשלה במשמורת עליהם, ובלי כל סיבה נעלמו לה מעיניה? האם תצליח אמי לשכנעם שמאז היעלמם עולמה חרב עליה? כיצד תשכנע אותם שהיא לא מסרה אותם לאימוץ? ומה על אבי שבריאותו התרופפה וליבו לא החזיק מעמד נוכח היעלמם בחסות המדינה שלה האמין כי הוא חלק מבניה? השנים עשו את שלהן אמי שלא רווחה נחת בחייה הזקינה, עיניה כהו שערותיה הלבינו מצרות ופניה חרשו קמטים של זקנה מיוסרת. עם הזמן הייתה לי תחושה שהיא נאחזת בחיים רק לנס המיוחל שבו היא אולי תוכל לסגור מעגל של חיים כל כך אומללים ומייסרים – אהבת אם לילדיה.

לאמי מרים ולאבי שלמה גמליאל נולדו ארבעה ילדים: ציונה, יהודה, צדוק ואילנה. ציונה אחותי הבכירה נולדה בתימן באחת מתחנות המסע לארץ. בת ארבעה חודשים הטלטלה עם הוריי בדרכים המאובקות של תימן בדרכה לארץ ישראל, מושא כיסופיהם של יהודי תימן. הדרכים היו מלאות סכנות בלשון המעטה. במהלך נדודיהם של היהודים לארץ ארבו להם שודדים שחמסו את כספם ואת מעט רכושם הדל שיכלו לקחת. ואלה שניצלו מהשודדים היו צריכים להתמודד מול חיות טרף. אך כל אלה לא ריפו את ידיהם של היהודים בדרכם לארץ. היה ברור להם שפעמי גאולה יהיו הכוח המניע לעליה ארצה והם עצמם כמהו היו להיות שותפים בבניינה מחדש של הארץ אחרי גלות של אלפיים שנה. בקרב התימנים הייתה תחושה שמי שלא יעלה לארץ יחמיץ את ההזדמנות להיות שותף לגאולה בת אלפי שנים ומי יודע ותהא לו זכות לראות בבואו של המשיח. עולים לא מעטים, ביניהם משפחתי מצד אבי ואמי, היו אמידים. בתימן לא חסר להם דבר. היה להם רכוש רב, ואף היו להם משרתים מבני הדת המוסלמית. אלא שהדחף המשיחי לעלות ארצה ולקחת חלק בהקמת המדינה החדשה לעם היהודי הביאם להשאיר בתימן רכוש רב ולמכור חלק ממנו במעט שוויו. אלא שהכמיהה לישראל לא הכינה אותם לטרגדיה שתפקוד אותם לכשיגיעו לארץ המובטחת.

שנים לא גיליתי עניין בהיעלמם של אחיי, אולי משום שגדלתי לתוך מציאות ללא שני האחים וללא אב. אני שהייתי הילד השלישי במשפחה נדחפתי, בעל כורחי, למקום הראשון. אל יקל הדבר בעיניכם, לא אחת תמיד היה מישהו שהזכיר לי את מקומי האמתי, היה זה פעם דוד, דודה, מכר, שכן ומי לא. עד היום מהדהדים דבריהם כל אחד בתורו: "אוי, בני, ירחם ה' על אחיך שנעלמו ואינם" ומה יכול היה ילד כבן ארבע, חמש להשיב להם? למעשה, לא הבנתי על מה הם מדברים. שמעתי והחרשתי. כשהדברים היו נוגעים לאבי, קינה הייתה יוצאת מגרונם: "אביך, סולימן, (כך כונה אבי שלמה בשמו בערבית) היה תלמיד חכם, אתה לא יודע מי הוא היה, ה' ישמור, כמה חבל שהוא אינו אתנו." כך גדלתי בצילם של אחיי ואבי. עם הזמן התפוגג עננם מעל ראשי והדרך לשכחה הייתה קצרה. זכר אחיי אופסן במגרות השכחה של חיי. שנים רבות לא העליתי את שמם על דל שפתיי. בעצם היה נוח לי להמשיך בשגרת חיי ולהשתחרר מנטל החובה לעשות משהו קטן למענם.

מוזר, אבל פרשת עוזי משולם ב-1994, שעסקה בפרשת ילדי תימן עוררה אותי לברר אם גורלם של אחיי הוא כגורלם של ילדי תימן האחרים. שאלתי את אמי, מה דעתה על מעשיו של עוזי משולם. חשבתי לתומי שהיא לא תתייחס ברצינות לפרשה, אבל היא השיבה לי בעיניים בורקות אש, בפה מלא כעס, ובזו הלשון: "אני כפרה על משולם, הוא צדיק, והלוואי שהוא יצליח היכן שאנו כשלנו". ממשמעתי את דבריה אלה ביקשתי אני לשמוע מפיה מה עלה בגורלם של אחיי.

אמי סיפרה לי מעט מהשתלשלות האירועים. הוריי עלו ארצה בעלייה הגדולה של יהודי תימן. קודם שעלו ארצה הגיעה משפחתי כמו רבים לעיר עדן. הוריי שוכנו במחנה מעבר בעיר ליד שדה התעופה, והמתינו בחום המעיק של המקום מספר ימים. לאחר מספר ימים התבשרו שהגיע תורם לעלות למטוס שיביאם ארצה. כמו שאר העולים הם ציטטו את הפסוק " ואשא אתכם על כנפי נשרים" כמה סמלי שהמטוס או הנשר בלשון הפסוק היה נס שמתרחש מול עיניהם. אבל כדי להפחית מגודל הנס היו אלה שלחי הסוכנות שכבר בעדן הבהירו לעולים המסכנים שהדרך לישראל לא תהיה סוגה בשושנים. בעזות מצח הם הורו לכל העולים להסיר מעליהם את כל כספם ומעט הזהב שהיה עמם, "אחרת המטוס לא יוכל להמריא" כך הבהירו להם. העולים, שלא הייתה להם ברירה עשו כמצוותם, הלכו כברת דרך והטמינו את הכסף והזהב ליד המחנה מתוך תקוה שבבוא היום הם יגיעו למקום וייקחו את האוצר שטמנו באדמה. הם האומללים לא הבינו שהולכו שולל. אנשי הסוכנות עקבו אחריהם וברגע שהמטוס המריא לארץ המובטחת הם אצו למקומות המסתור ושלפו את האוצרות היקרים. מתברר, שרבים מאנשי הסוכנות רכשו קרקעות ונכסים והפכו לאנשי ממון על גבם השחוח של עולים תמימים שכל חטאם היה לעלות ארצה.

עם עלייתם ארצה הם הגיעו למחנה העולים בעין שמר. במחנה העולים היה נהוג להפריד את הילדים מההורים. את הילדים שיכנו בחדר ילדים מיוחד (בית תינוקות) ושם הם טופלו על ידי אחיות ומטפלות שהוכשרו לכך. להורים ניתנה אפשרות לקחת את ילדיהם למספר שעות בודדות ולאחר מכן היו חייבים להחזיר את הילדים לבית התינוקות. המתקן שיועד לתינוקות היה אמור להיטיב עמם, שכן התנאים במחנה העולים היו בלתי ראויים לשכן בו תינוקות עם הוריהם. באוהל אחד שיכנו עולים ממשפחות שונות. אינטימיות לא הייתה במחנה, כל שכן מגורים עם תינוקות. אלא שבמסווה של שיפור תנאיהם של התינוקות, רחשו במתקן עסקי מסחר אפלים שהתינוקות היו סחורה העוברת מיד ליד לכל המרבה במחיר.

כך, המשיכה אמי את סיפורה, בדומה לעולים האחרים כזה היה מצבם של אמי עם אחותי ציונה. הוריי גרו באוהל ובתם בבית תינוקות. יום אחד נסע אבי לבקר את משפחתו שעלתה קודם לכן וגרה ברמת-גן. אמי, שנשארה במחנה, לקחה את אחותי מבית התינוקות בשעה 10.00 כדי להניקה ולשהות אִתָּה לפרק הזמן שהיה נהוג במחנה. אמי, באותם ימים, הייתה צעירה כבת 17 וכרגיל מאוד שמחה על המפגש היומי עם בתה. היא החזירה את אחותי לבית התינוקות ובשעה 14.00 לערך ביקשה אמי להניק שוב את ציונה. בדרכה לבית התינוקות לא עלתה במחשבתה שהיא עתידה לעמוד מול תחילתו של מופע אימים שברבות הזמן יתברר לה שהיא ניצבת בעל כורחה מול סדרה של דרמות טרגיות של חייה, שיכלו לפאר כל סדרה של טלנובלות. בצעדים בטוחים היא ניגשת למיטה של בתה. מה חשכו עיינה של אמי: המיטה הייתה ריקה, מיותמת ובתה ציונה איננה. כששאלה את האחראים, היכן ציונה? אמרו לה כי היא נפטרה ואף נמסרה לקבורה. לא היה להם עניין להזמין את אמי שהייתה במחנה, מרחק דקות אחדות מבית תינוקות לראות את "הגופה". ייתכן וידי מנהלי המחנה היו "עמוסות" עבודה רבה שקשה היה להם לשים לב לפרט שולי של מה בכך, כמו לזמן את האם לזיהוי גופת בתה התינוקת כמקובל. אלא שמחווה אנושי זה שהיה בו אולי להפיג את ספקותיה של אמי נשלל ממנה בגסות.

מחנה העולים עין שמר כיכב במספר התינוקות שנעלמו ממנו. מחנה זה היה אחד המחנות המרכזיים שבו שוכנו אלפי עולים באוהלים. מחנה שהיה כשיר לקלוט כחמשת אלפים, הכיל בתוכו כעשרים אלף עולים בתנאים מחרידים. אין פלא שהעולים סבלו מתנאי תברואה נוראים. עולים רבים נאלצו לעשות את צרכיהם בחוץ באין שירותים שיוכלו לשמשם, נשים שכרעו ללדת ילדו בחוץ בדומה לבעלי חיים. אין פלא שעובדי המקום בזו לעולים וראו בהם חיות ממש כך. אילו רק זכרו כיצד הכניסו הנאצים כשמונה שנים קודם לכן לתוך גטו וארשה כחמש מאות אלף יהודים לגטו שיכל להכיל רבע מהכמות. התמונות הנוראות של יהודים שאיבדו צלם אנוש, עוררו שאט נפש וסלידה בלב כולנו. אלפים מתו ממחלות בשל התנאים הקשים ששררו בגטו. אילו רק זכרו, האחראים על המחנה עין שמר, את מראות גטו וארשה אולי היו מתרככים מעט. העולים שחיו בעין שמר סבלו בשקט ולא התאוננו על התנאים הקשים שהרי ידעו שבמצבה של המדינה זה מה שהיא יכלה לעשות למענם. על כך אפשר היה לסלוח ולהבין – אבל על גניבת התינוקות אין מחילה. הפצע, שהשאירו האחראים על המעשה הנורא, נותר פתוח ועדיין מדמם בלבם של ההורים האומללים אך לא פחות ממשיך לעורר זעם בלב האחים שנותרו מיותמים.

מיותר לציין שאמי הייתה בהלם מוחלט. היא לא יכלה לקבל את הדברים כפי שנאמר לה. היא ביקשה מהם לראות את "הגופה" אבל הם סירבו בכל תוקף וכדי להראות לה שהם עומדים על שלהם הם הוציאו את אמי בכוח ואף הדפו אותה מבעד לדלת. אמי הייתה היסטרית באותה שעה, היה קשה להרגיעה. אבי שהגיע מרמת-גן ביקש לראות את הגופה כדי לקבור אותה כדת משה וישראל. ללא גופה אין יושבים שבעה. אבי שהיה שומר מצוות התקשה לקבל את העובדה שבתו אינה בחיים. לא ייתכן שבת בריאה, כבת שבעה חודשים, מחייכת וכעבור שמספר שעות היא בין המתים, מה שיותר נורא שהאחראים במחנה העולים לא נתנו להורים את "הזכות" לזהות את הגופה כפי שמתבקש בזמן פטירה. מספיק היה להם לומר להורים את פרטי האירוע ובכך ראו עצמם פטורים מלספק הוכחות לדבריהם. מתוך הדברים שסיפרה לי אמי, אפשר היה להבין שהאחראים של המחנה נהגו ביד רמה בעולים. לא היה עם מי לדבר. מה שאמרו האחראים היה בבחינת ראה זה וקדש – אין מקום לוויכוח, משנאמרו הדברים אין לערער עליהם.

אבי לקח מאוד קשה שבתו הבכירה "אינה בחיים". כאיש ירא שמים היה יכול להבין שמותה של בתו היא גזרה שאין לערער עליה בבחינת "ה נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". משלא ניתנה לו הזכות לראות את גופת בתו, הוא לא יכול היה לקיים מצוות אבלות, ועל כן הדבר ציער אותו צער רב.

אמי הפכה למרירה מאוד. היא הפסיקה להאמין בבני אדם. היה נדמה לה שכל העולם נגדה. היא לא האמינה שיהודים ינהגו במשפחתה ברשעות. בתימן זה לא היה קורה, שחה לי בעצב. המוסלמים ידעו לכבד את היהודים, נכון, ילד שהתייתם מהוריו השלטונות היו מאסלמים אותו. אלא שהקהילה היהודית בתימן ידעה לגונן על יתומים ועשתה הכול שהילד יישאר ויגדל כיהודי.

כעבור זמן ילדה אמי את בנה יהודה. עליו כבר ניסו לשמור שלא יקרה לו מה שקרה לציונה בתם. הם עזבו את עין שמר ועברו לגור במעברה בנהריה. מסיבה שאינה ברורה לי הייתה להוריי הרגשה שיהודה אינו חש בטוב. הם לקחו אותו לבית חולים נהריה ושם ישבו סמוך למיטתו עד הערב. בערב הם חזרו למעברה. בבוקר שלמחרת יצאו לבית החולים להשגיח על בנם. אולם מה גדולה הייתה אכזבתם. הרופאים בבית החולים מסרו להם שבשל מצבו הקשה של יהודה הוא הועבר לאשפוז בבית חולם רמב"ם בחיפה.

הוריי מיהרו לחיפה לבית החולים. כשהגיעו למקום וביררו לגבי בנם נאמר להם שיהודה נפטר. אבי שחווה מקרה דומה ביקש לראות את הגופה, אבל גם כאן כמו בעין שמר נאמר לו שהוא נמסר לקבורה. מתי?, היכן? אף אחד לא היה מוכן למסור לו פרטים. ושוב אבי אינו יכול לשבת שבעה. כאן כבר אבי נשבר והחל זועק ובוכה על מר גורלו. היה נדמה לו שהוא "זוכה" לקללת איוב.

בהמשך נולדו להוריי אני צדוק ואחותי אילנה. כאן כבר הוריי לא היו מוכנים למסור מישהו מאתנו לבית חולים במקרה של מחלה. מכאן ואילך אמי העדיפה לקבל ייעוץ רפואי מזקנות העדה. להן הייתה מסורת טיפולים עוד כשהיו בתימן. הן ידעו לרקוח תרופות לכל מחלה שהן הכירו. הוריי האמינו בזקנות המרפאות ובתרופות שלדעתם היו יעילות במרבית המקרים. יתירה מזו, טיפולים אלה הצילו אותנו עובדה שבתנאים אלה לא נעלמנו כמו האחים ציונה ויהודה.

כאמור, אבי לקח מאוד קשה את דבר היעלמם של ילדיו. אמי הייתה מספרת לי שהוא היה בדיכאון, היה מכה בידיו על החזה מרוב צער. לימים הוא חלה והיה צריך לעבור ניתוח. מצב זה הגביר את סבלו ונדמה שבהמשך אף היה אדיש למצבו הרפואי למרות שמדובר באדם בגיל 25.

בשעה ששהה בבית החולים הוא קרא לאמי והשביע אותה לשמור מכל משמר עליי ועל אחותי. אל תתני אמון באף אחד, אמר. הוא במיוחד דאג שלא יקרה לי מה שקרה לאחיי. אבי לא עבר את הניתוח והוא נפטר על שולחן הניתוחים והוא כבן 25.

כשמבינים את הטרגדיה שמשפחתי עברה, אפשר לומר שמחצית ממנה נכרתה אחותי ציונה ואחי יהודה שאין יודעים מה עלה בגורלם ואבי שלמה האומלל שלא זכיתי להכירם. בספיחי פרשת היעלמם של אחיי מקרה דומה אירע לאחותו של אבי "גינה" (נון בצירה) או בשמה העברי "רינה. לדודתי הייתה בת, ובכל פעם שדיברו עליה אמרו שעין לא ראתה תינוקת יפיפייה. אלא שתינוקת זו אף היא נעלמה במבול החטיפות שאירעו בארץ באותם ימים. מיותר לציין שדודתי נפטרה, כנראה משחפת, בביתה אלא שהפעם לא מסרו את הגופה לניתוח שלאחר המוות אלא קברוה בעצמם בבית הקברות עפולה שם היא עברה לגור.

איני יודע מה עלה בליבם של אותם אנשים שהיה להם יד בהיעלמם של תינוקות תמימים באותם שנים. נורא לחשוב שאנשים רעי לב אלה חשו בוז כלפי יהודי תימן. "כן, הם מביאים ילדים כמו חיות לא תהיה להם בעיה אם ניקח להם ילד אחד או שניים", כך אמרו בינם לבין עצמם. ההתנשאות שלהם כלפי אחיהם מבני עדה אחרת רק הוסיפה מכאוב למשפחות. הורי הילדים נשאו בדממה רועמת את כאבם. בני הארץ לא רצו לדעת כי שום אם בעולם לא תשכח את פרי בטנה כל ימי חייה. כל יום כל שבוע, חודש שנה הייתה האם מדמיינת את דמותו והתפתחותו של יוצא חלציה. הספק תמיד כרסם בלבה "מי יודע אם דואגים לציונה וליהודה, מי דואג לבריאותם. הם אוכלים כמו שצריך" כך הייתה אמי מסננת מפעם לפעם מבין שיניה. אישית חוויתי חוויות של פחדים. מאז שאני קטן אמי הייתה נוהגת להזהיר אותי לבל אלך כאן, שם או לכל מקום שעורר אצלה חשש שמא לא תוסיף לראותני.

איני יודע אם יהיה פתרון לפרשת ילדי תימן. בסתר ליבי אני יודע שלא. מדינת ישראל תמיד הצטיינה בלעמעם פרשיות שלא נעמו לאוזנם של מנהיגיה. וכי מי היה מוכן להודות בריש גלי כי מאחורי היעלמם של תינוקות היה הוא אחראי לכל מעשי הנבלה בישראל.

למעשה ככל שהזמן עובר פרשה זו גם אם לא תישכח היא תישאר עמומה ועלומה בקרב אל שחוו אותה על בשרם. העובדה ששוב מעלים פרשה זו ומציפים אותה לבל תישכח, זה כבר ניצחון. אם חשבו האחראים להיעלמויות של הילדים כי פטירתם של ההורים תשכיח את הפרשה, באים הבנים, הנכדים ועושים מעשי אבות גם אם הם עצמם מבינים כי תועלת אולי כבר לא תצמח. כתם הפרשה ימשיך להעיב דורות על גבי דורות על החברה בישראל. כל עוד לא תאזור המדינה אומץ, ימשיכו קולות תינוקת בני יהדות תימן לעלות מתהומות שביים.