הוריי עלו לארץ בתחילת 1951 מעיראק לישראל, למדינה שחלמו עליה ועל ירושלים עיר הקודש. הם גרו באוהלים סמוך למושב רחוב (באזור בית שאן) כשנתיים. סולל בונה לקח את כל הבחורים וביניהם את אבא שלי לעבוד בבניין לבנות בתים. כל משפחה קיבלה בית. הוריי סיפרו שהיה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל והם קיבלו תלושי מזון, אבל הם היו שמחים בחלקם כי הם בישראל במדינת היהודים.

בסוף שנת 1959 או בתחילת 1960 אינני יודעת תאריך מדוייק מפני שהתינוק לא נרשם בת.ז, אמי רחל (ריחנה) ילדה תינוק בריא ויפה בבית חולים העמק בעפולה. ביום השלישי לאחר הלידה, אבא שלי הגיע לבית החולים עם חליפה לתינוק ושמיכה כדי לקחת את אמי והתינוק הביתה. השחרור התעכב ולא הבינו למה. לאחר מספר שעות של המתנה, צוות רופאים הגיע לחדרה של אמי עם מסמכים. הם ביקשו מהוריי לחתום על כל המסמכים בטענה שהתינוק חולה ועליהם להשאירו בבית החולים. הוריי לא ידעו לקרוא ולכתוב אבל האמינו לרופאים אז חתמו על כל המסמכים מבלי לדעת על מה הם חותמים. למחרת התקשרו מבית החולים למזכירות המושב, וביקשו ממזכיר המושב להודיע למשפחת אברהם שהתינוק מת ושאין צורך להגיע, הם דאגו לקבורה. שוב ההורים האמינו, לאחר מספר שנים הייתה שמועה שנגנבו ונלקחו ילדים ונמסרו לאימוץ, אני זוכרת שבילדותי תמיד סיפרו לי שגם להם נולד תינוק בריא ויפה שנלקח מהם בבית החולים מבלי לרשום אותו בת.ז.

הוריי חשבו לקרוא לתינוק שאול, ותמיד חיו בתקווה שבאחד הימים שאול יחזור הביתה.
ההורים שלי הלכו לעולמם בצער ולא זכו לראות את בנם שאול חוזר הביתה.

לאה לסרי, ממשפחת אברהם