שמי אהרון שלום, באתי מתימן חבל דוראן, מחוז עדן. עלינו בשנת 1950. הגענו בחמורים ברגל למחנה חאשד. היינו שם ארבעה חמישה חודשים. היינו מקבלים שם אוכל מוכן, לא היינו מבשלים. הייתה חלוקה, כל אחד היה לוקח את הכלים שלו ומקבל אוכל. כך היה, בחול המועד פסח עלינו לארץ במטוס. הגענו ללוד ומשם העבירו אותנו למחנה עולים בראש העין.

אנחנו עדיין היינו רווקים, אני (אהרון) הייתי כבן 14-15. לא היה רישום ממש מדויק. היא, אשתי הייתה בעין שמר ואני בראש העין. למדתי שם בביה"ס שמו אותי בכיתה ו', אבל בגלל שידעתי תורה, ידעתי לקרוא ולכתוב כבר בחאשד דיברתי בעברית, חיברתי משפטים מהתורה, אז התאקלמתי די טוב. אפילו לקחו אותי כדי שאתרגם להם שם במשרד כשבאים אנשים. אחרי תקופה מסוימת, העבירו אותנו למושב דרום יעבץ, קראו לו אז. ב-1951, לפני שהוא קיבל את השם עזריאל. גרנו במחנה בצריפים, לאט לאט גידלנו באדמה, כל אחד קיבל חצי דונם לפרנסה. חלק קיבלו ציוד מהסוכנות כמו שמיכה, חלק קיבלו עבודה, היו עבודות יזומות. אני גם אישית הייתי הולך לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה, לעזור להורים שלי. גרנו אז, ההורים שלי, אחי, אני והיה אח נוסף קטן שעוד הייתי נושא אותו עליי.

טוב עיבדנו את האדמה והתחלנו לבנות בתים. הייתה תקופת הצנע, הקציבו לנו מזון, עוף פעם בשבוע. בהמשך הייתה הגרלה ועלינו לבתים, אני עם ההורים, עדיין לא הייתי בעל מקצוע. הייתי בן 16. עזרתי להורים במשק וגם למדתי בפתח תקווה. הייתי נוסע מעזריאל עד לפתח תקווה באופניים, בשביל לימודי ערב עד שמנהל אחד ראה אותי שאני מתאמץ ולומד, הוא רצה לקדם אותי וסידר לי שאוכל להגיע בבוקר ללמוד ולקבל מימון, סוג של מלגה כדי שאוכל ללמוש במהלך היום. אז למדתי שם שנה, מסגרות ורתכות.

בהמשך התגייסתי לצנחנים לגדוד של מוטה גור,בית ספר ללוחמה זעירה 88, מחנה ליד עקיר (קריית עקרון) קראו לזה נח"ל מוצנח, עברתי קורס צניחה וצנחתי 15 פעמים. תוך כדי הצבא התחלתי להתעניין בחתונה, אשתי הייתה מפה, מהמושב וגם הם באו מתימן איתנו. המרחק היה קצר והכרנו, הם גם היו מרגעי ההקמה של המושב. אז התפתחנו, קיבלנו 2 דונם והכוונה גם להשקייה, כי בעבר כל אחד היה צריך להשקות את חצי הדונם שקיבל בעצמו. גידלנו עגבניות, קיבלנו בהמשך פרות מהסוכנות וגם כלי עבודה, בהמות עבודה.

לאחר החתונה, בשנה הראשונה (אוגוסט, 1959) היה לנו בן בכור. הוא לא הרגיש כל כך טוב, הלכנו לרופא, הבאנו אותו לבית חולים. אמרו לנו דלקת ריאות... דלקת קרום המח. היינו כל כך בטראומה, לא הראו לנו את הילד, לא גופה, לא תעודה.

מרים מוסיפה, ילדתי את הבן כאן בבית, חמותי יילדה אותי. רצינו לקרוא לו אורי, עדיין לא עשינו לו ברית מילה. הוא הקיא והיה לו חום. לקחנו אותו לרופא ששלח אותו לבית החולים. שם שמנו אותו, אני זוכרת את המשקל 2.800. למחרת כבר אמרו שהוא מת. אנחנו שני צעירים, אני עוד ילדה. לא ידענו מה לעשות.

נכנסתי להריון שוב, אחרי שנה, שוב ילדתי. הפעם בכפ"ס בבית החולים. ילדתי בת, קראנו לה מיכל. יפה, יפייפיה עם הרבה שיער. היא גם קיבלה חום כשהייתה בת שבועיים-שלושה. הייתה 3 וחצי קילו. הלכנו כאן למרפאה, ד"ר אגוזי. הגענו ב 12, שעה שאי אפשר להיכנס, אמר לנו לבוא למחרת. חזרנו הבייתה אבל בלילה חום עלה, אז נסענו לבלינסון. אשפזו אותה ובבוקר כשחזרנו אמרו לנו שנפטרה. היינו בהלם. ישבנו במדרגות ובכינו.
לא הייתה לנו המודעות אפילו לדרוש תעודה, תעודת פטירה או קבר. היא הייתה בערך בת שבועיים וממש בריאה, כבר נרשמה במזכירות והייתה לה תעודת זהות. שניים שימותו אחד אחרי השני? מרים מוסיפה שפחדה שלא יהיו לה ילדים. אהרון מספר שעזבו הכל והתמקדו רק בזה: התחלנו ללכת לרופאים, לפותחים בספר... הגענו לרב גדול אחד ליד המעביר שיעשה קמעות. מה שהוא אמר לנו עשינו. הלכנו לרופאה מומחית שהמליצו לי במקום שבו עבדתי, גניקולוגית מתל אביב. היא בדקה ואמרה למרים שהכ לכל כך בסדר שיהיו לה הרבה ילדים עד שהיא תתעייף. ובאמת, תודה לאל, היו אחר כך ילדים. בהתחלה פחדנו, שלא ייכנסו הבייתה אחרי הלידה של הבת השלישית וידביקו אותה ויהיה לה חום. שלא תלך גם היא.
סמכנו על הרופאים ועל כל מה שאמרו לנו. רק כששמענו את המשפחות האחרות הבאנו שיש לנו את אותו הסיפור. עכשיו כשאנחנו חושבים ומבינים, איך ילד מת כל כך מהר יום אחרי?