רק לאחר מות אמי בשנת 1992 הסכים אבי לדבר על השואה הפרטית שלנו, באוגוסט בערך בשנת 1948, נולד אחי הבכור בבית חולים דג׳אני אני מקווה שכך מבטאים זאת, ביפו, ילד שמנמן צח עם עיניים ירוק תכול, למשפחות שלנו יש עיניים בצבע זה,לשני אחיי עיניים ירוקות ולאבי היקר גם. אבי כמובן ביקר בבי"ח וראה את תינוקו, אמרו לו בא לקחת אותם בעוד יומיים, כלומר הילד בן 3 ימים: אבי הגיע עם החליפה שקנה לו במיוחד, מצא את אמי בוכה, שאל למה, אמרה לו שהיא הניקה אותו לפני זמן מה ואח"כ באו ואמרו לה כך שהוא מת. אבי ביקש את הילד כדי לקבור אותו, אמרו לו שהם כבר קברו אותו, אמר: איפה הקבר? קצת התרגז והקים צעקה, זרקו את שני הורי מבית החולים, הוריי היו עולים חדשים מלוב, הרבה שפה עברית לא היתה להם, היו בחוסר אונים שמחניק אותי עד היום, וככה זה נגמר. כאשר נודעו לי פרטים אלה התחלתי לחפש, אך כל גורם שפניתי אליו לאחר מות משולם ז"ל, לא רצו אפילו לשמוע, כאילו יש פחד להתעסק עם זה, כאילו מחכים שזיקני הפוליטיקאים ימותו, משהו מוזר. כיום גם אבי איננו בחיים, הוריי נשאו את הכאב הזה בשקט. ידענו על זה אבל לא מפיהם, הם לא הסכימו לדבר על זה. זהו אני מאד מאוכזבת שבני עמי כך עשו לי, זה לא הפלישתים, לא הרומאים..... לא הנאצים, אלה בני עמי, אחי

מירי