הוריי עלו מתימן והגיעו למעברת ראש העין, אני נולדתי בשנת 1951 וכשהייתי בת שלושה חודשים, הייתי בבית התינוקות במעברה, מסרו להורים שלי שאני מתה כביכול. כשאבא הגיע וביקש לראות אותי אמרו לו: מצטערים היא חלתה ומתה. אבא שלי אמר לה חיה או מתה אני רוצה אותה. אבא היה עקשן, אמר לה שהוא לא זז מהמקום ועמד על המקח במשך כמה שעות טובות. אחרי כמה זמן האחות אמרה לו, בוא אחריי אראה לך אותה. אבא שאל, היא לא מתה? אמרה לו: לא. הבת שלך הייתה יפה ותכננו להעביר אותה למשפחות שאין להם ילדים. ככה במזל רב, הצליח להשיב אותי. אבא שלי למד מהעניין הזה ולא הסכים להשאיר אותי לטיפול והשגחה שם. גם כשאמרו לו שאני חולה, ההורים טיפלו בי בבית העיקר שלא ייקחו אותי.

אחריי נולד אח נוסף, צדוק, שנולד בבית המשפחה (אמא ילדה את כולם בבית) כשהייתי בת חמש בערך. היינו כבר בשיכון בראש העין. אחת האחיות נזפה באמא שלי שהיא יולדת בבית כמו הערביות. אמי שתקה ולא ענתה לה. לאחר כמה זמן צדוק חלה ובבית החולים שבו אושפז מסרו לה שהילד נפטר. אמא שלי הייתה סגורה ולא הרבתה לדבר על צדוק או אפילו על החטיפה שלי. צדוק אחי נקרא על שם דודי, אחיה של אמי. אני לא יודעת מה עלה בגורלו של צדוק, אבל לימים הגיע צו גיוס עבורו. אחרי כמה זמן הגיעו לחפש אותו. אני לא אגיד סתם שנחטף, אבל זה משהו שאני באמת לא יודעת.

שרה גרמה לבית והב (נתן)