לסבתא שלי, סעידה לוי ז"ל, היו מנגנונים הישרדותיים שטיפחה עוד בילדותה הקשה והקצרצרה בתימן. אחד מהם היה מנגנון שנקרא "לא לפתוח את הפצעים…". בכוחות שרק אלוהים יודע מאיפה הביאה אותם, היא הצליחה לעצב את חייה כך שיהיו מלאים שמחה אמיתית ומשפחה רחבה וחמה. לישראל הגיעה בשנות ה-20 לחייה, כשהיא בהריון ומטופלת בשלושת דודיי ובאמי בת השנה. וכאן, בארץ הקודש והכיסופים, ילדה את בתה, במעברה. היא קראה את שמה שרה, כשם אם ישראל הראשונה. כשהייתה שרה בת תשעה חודשים נלקחה לבדיקות, היא לא הייתה חולה אבל הודיעו שהיא מתה.

סבתא סעידה התעקשה לראות את גופתה בעיניה, ולשם כך צעדה לבדה במשך שעות לבית החולים. כשהגיעה לשם, לאחר מאבק ודרישה, הוציאו אליה האחיות גוש אדם קטן, עטוף כולו בסדינים. היא מיששה את הרגליים הקטנות והקרות, אבל יותר מזה לא יכלה לראות… חזרה בידיים ריקות, לב מלא, שדיים תפוחים בחלב והרבה ספקות. דודה שרה-זהרה (שתחיה), שנולדה שנה לאחר מכן, באוהל קטן, נעלמת מעיני מדריכות המעברה, הוחבאה ע"י סבתא בארון הבגדים בכל פעם שהייתה העו"ס מגיעה לביקור… מעשים שסיפרו את ששתקה. שנים ספורות לפני מותה, כשרוני, נכדתה הצעירה והיפה נולדה, הרהרה סבתא סעידה בקול "כזאת ילדה הייתה לי ולקחו ממני"…ולא הוסיפה, חוזרת ומבקשת לא לפתוח את פצעיה… מוזר לי שאלו הן הפריבילגיות שלי היום – לפתוח את הפצעים, לכתוב על זה סטטוס…

ולכל מי ששואל שוב ושוב האם אמיתי, כך היה? אני משיבה שאני מאמינה לסבתא שלי חכמת הלב, אשת האמת והטוהר. ועל כך אמר הרמב"ם בפירוש הפסוק "וגם בך יאמינו לעולם", (שמות יט ט) כי כשהסיפור/תורה/אמת נמסרת מהורים לילדים (ולבנות בנותיהן) "ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות. כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו (יעמידו בספק) כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שסיפרנו להם…"

פזית עדני