סבתי וסבי בנימין ונחמה עלו לארץ מעיראק לפני קום המדינה בעליה עצמאית בלתי לגאלית כמה חודשים לאחר הפרהוד.

במהלך הפרעות, סבתי שהייתה בהריון הוכתה קשות ואיבדה את הולד, היא נלקחה לבית חולים והוברחה גם משם כי איימו להרעיל את היהודים המאושפזים שם. הם החליטו לעלות לארץ והוברחו הם ושלושת ילדיהם הקטנים במשאיות מבגדד ועד לגשר בנות יעקב. תחילה גרו עם קרובי משפחה בטבריה ואז עברו לתל אביב יפו.

כמה שנים אחרי, לא בטוח אם בשנת 1946 או 1947 סבתי וסבי ושלושת ילדיהם גרו ברחוב אמזלג 14 בתל אביב. סבתי נכנסה שוב להריון וציון נולד. הוא היה בן כמה חודשים כשחש ברע סבתי לקחה אותו לבית החולים הדסה במחשבה תמימה שבי״ח של יהודים בטוחים ליהודים מכל העדות. היא הגיעה מדי יום להניק אותו והילד החלים והרגיש טוב יותר. כשבאה ביום השלישי לקחת אותו הביתה היא גורשה בבושת פנים וכל מה שנאמר לה היה: ״לכי הביתה גברת הילד שלך מת״. בלי שום הסבר בלי גופה, בלי תעודת פטירה, ללא קבר, רק משפחה כואבת ומתאבלת על בנה התינוק, זה שהיה אמור להיות התיקון לאבדן הילד בפרעות והסמל לחיים החדשים במדינה שלהם.

כל השנים ידענו שהיה לאבי לאחותו ולאחיו עוד אח שנפטר בארץ בגיל צעיר, כנראה 10 חודשים. מאחר ולא היה מידע על החטיפות ועל ההיקף שלהן סבתי וסבי מעולם לא חשדו שהילד שלהם לא מת כפי שנאמר להם והתאבלו עליו כל חייהם ועל האופן האכזרי שבו התבשרו על מותו, בלי קבר לעלות אליו, בלי מקום להתאבל. רק כשהיקף הזוועה נחשף והידיעה שגם משפחות לא תימניות, זכו להיות חממת ייצור לתינוקות למען מפעל הילדים לאימוץ של היישוב היהודי בארץ, הבנו שגם ציון לדאבוננו מתאים בדיוק לתבנית מנגנון החטיפות שהצטיירה מהעדויות הרבות מספור.

מאחר ושני ההורים לא בחיים ואבי, אחותו ואחיו היו ילדים קטנים בשנים ההם, פרטים רבים בנוגע לתאריכים גיל וכדומה, נותרו מעורפלים ואין לנו עליהם תשובות.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים בוודאות על חייו והעלמותו של ציון זה את סבתא שלי חוזרת ומספרת איך התדפקה על שערי בית חולים הדסה ואיך אמרו לה ״לכי הביתה גברת הילד שלך מת״.

הערה: התאריכים לגבי לידתו וחטיפתו של ציון לא מדוייקים אנחנו לא יודעים בוודאות משערים שהלידה והחטיפה היו ב1946 או 1947.

חגית מרום, הנכדה

בתמונה מופיע ציון, כתינוק.