מרים שוקר נולדה בינואר 1950 במעברת ראש העין, לדוד ושמעה שוקר, אשר הגיעו מתימן. כאשר הייתה בת שלושה חודשים חלתה ואושפזה, עברה מספר בתי חולים בארץ ולבסוף אבדו עקבותיה. לאבא, דוד שוקר שכיתת רגליו בתחבורה הציבורית ממקום למקום בחיפושיו אחריה, נמסר כי היא נפטרה. האב, המשיך במהלך השנים לקבל מכתבי דרישה לתשלום אגרה וצווי גיוס על שם בתו מרים. שוקר המשיך לחפש ולא ויתר, כתב מכתבים למשרדי ממשלה והגיש תלונות במשטרה, הגיע לוועדת הבדיקה הראשונה (מינקובסקי) וסיפר גם שם את אשר התרחש אך יצא בידיים ריקות. בסיום עבודת הועדה קבעה הועדה כי מרים נמסרה לאימוץ חוקי ללא ידיעת הוריה, וכי יש להודיע את דבר האימוץ למשפחה ללא כל מידע נוסף. במכתב שנמצא בארכיון מודה המשפחה על המאמצים ומבקשת לקבל פרטים נוספים ולפגוש את הבת מרים, אך נראה שלא נענתה. רק לאחר שנים ארוכות הצליחה המשפחה, באמצעות עו"ד זרח רוזנבלום, לאלץ את המדינה להודיע למרים על אודות דבר אימוצה ועל כך שמשפחתה מחפשת אחריה.

עדינה (מרים בשמה החדש), הייתה אמא צעירה עם ילדים קטנים, כאשר קיבלה טלפון בהול מהמשרד לזכויות הילד הדורש ממנה לדבר עם אביה ואחיה הביולוגיים. עד אז, עדינה ידעה מעט מאוד על זהותה. היא גדלה במושב צור משה, כילדה יחידה להורים ממוצא הונגרי, אשר סיפרו שהיה להם חבר בולגרי מבית החולים דג'אני (צהלון) ביפו, אשר הציע להם להגיע איתו לבית התינוקות במעברת ראש העין, כדי לאמץ תינוק. לדבריה של עדינה, ההורים המאמצים בדקו מול האחיות והצוות הרפואי במקום ונמסר להם כי היא אכן בודדה ומיועדת לאימוץ. עדינה, לאחר קבלת הטלפון, הסכימה להיפגש, וראתה כי מדובר במשפחה חמימה ואנשים מדהימים. היא שמרה איתם על קשר אבל העדיפה להצניע זאת כל עוד הוריה המאמצים היו בחיים. לאחר מותם, הקשר בין עדינה למשפחת שוקר, משפחתה הביולוגית הלך והתחזק והיום היא בקשר קרוב במיוחד עם אחותה מרגלית. האחות מרגלית מצידה, זוכרת שגם ביום בו התחתנה, אביהן לא שכח את הבת הראשונה ואמר לה לפני החופה: "אין שמחה שלמה ללא מרים".

בשנת 96 ערך יגאל משיח סדרת כתבות ובאחת מהן ראיון נרחב עם מרים (עדינה) שוקר:

השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.

עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"

האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.

אמא נפלאה

עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"

לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.

עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".

לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?

"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".

למה בעצם?

"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".

איך היא הגיבה?

"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.
לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".

והיום?

"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".

מאיזו בחינה?

"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".

איך הגיבה הבת?

"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".

והבן?

"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".

אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?

"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".

לא כעסת עליהם?

"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".

ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?

"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".

מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?

"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".

מי אמר להם?

"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".

זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?

"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".

והפגישה?

"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".

זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"

"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".

שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.

"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".

גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?

"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".

מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?

"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".

מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?

"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.

"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".

"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".

"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".

הילדה חיה

דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.

בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):

"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.

"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"

לכתבה של יגאל משיח בעיתון הארץ: http://www.haaretz.co.il/yemenite-children/1.2918799