ההורים – רומיה ויחיא­ יהודה מאושר מתל מונד.
13 ילדים נולדו, מתוכם רק 6 נשארו בחיים. 3 מתו בדרך לארץ, 2 נחטפו, 1 מת בתאונה, 1 מעקיצת עקרב.

שני ילדים נחטפו: האחד במחנה העולים בחאשד, והשניה לאחר עלייתם ארצה.

אבא ואמא חיו ביישוב זארב, ב­1941 עברו למחנה העולים חאשד שליד עאדן. במחנה שהו במשך כשנתיים. הם עלו לארץ דרך מצרים, אליה הפליגו באנייה, וממנה נסעו ברכבת לעתלית. הם הועברו ע"י הבריטים במשאיות לתל מונד. הילד שלום נולד בשנת 1941 בתימן ביישוב זראב ליד צנעא. שלום ידע לקרוא בגיל 3, וקרא את השישי של פרשת השבוע. כשהגיעו למחנה חאשד בשנת 1943 -1944 הוא נלקח למרפאה בטענה שעליו לקבל חיסון. אבא ביקר אותו מדי בוקר לאחר תפילת שחרית ונהג לשחק איתו ולצפות בו. בוקר אחד ראה שמעלים את הילדים ששהו במרפאה על משאית. אבא צעק לשלום, שהתחיל לבכות ולקרוא לו בחזרה, ורץ אחרי המשאית. מאז לא מצאו אותו. אמא בכתה ימים כלילות ולקתה בעיוורון זמני לכמה חודשים בגלל מלח הדמעות. אבא שמעולם לא השלים עם האובדן, נפטר בגיל 68. הוא חיפש עד יומו האחרון אחר ילדיו החטופים. בכל פעם שראה גבר חשוף חזה חיפש בו את סימן הלידה המוכר שהיה לשלום בכתף. הוא היה מעלה סיפורים נוסטלגיים איך החיים היו נראים לו שלום היה נשאר בחיק משפחתו.

בעת הגעתם למחנה גזזו לאביה של רומיה (שהיה סוחר וידע 4 שפות) את פאותיו ואת זקנו וגילחו את ראשו. הוא התלונן בפני רומיה "אם זו ארץ ישראל וכך מתנהגים שם, אני לא רוצה לעלות ארצה". לאחר כשבוע הוא נפטר בפתאומיות. עוד במחנה העולים, שליחי הסוכנות לקחו מהם התכשיטים והבגדים המסורתיים והמיוחדים בטענה שהמטוס לא יוכל להמריא בגלל המשקל, והביאו להם בגדים רגילים.

הילדה ציפורה נולדה בשנת 46 בארץ, בבית. בימים אלה, כל הילדים הלכו למעון ילדים מדי יום, כיוון שההורים היו צריכים לעבוד למחייתם. אבא עבד בפרדס של הלורד מונד. כשהיה צורך בכוח אדם בזמן מלחמות, הוא גוייס לחפירות ועבודות מסוג זה. אמא עבדה בפרדסים ובמשק בית. ציפורה נלקחה מהמעון בו היתה בטענה שהיא חולה. נאמר להם שהמטפלות פינו אותה לבי"ח הדסה ברחוב אלנבי בתל אביב. המעון היה ממוקם במעלה הרחוב הראשי, במרכז המסחרי הקטן בתל מונד (לאחת המטפלות קראו נעמי שגרה בעין ורד ובהמשך עברה לנען). אבא שם פעמיו ברגל לבית החולים בתל אביב, כשהוא נעזר מדי פעם בטרמפים על עגלות רתומות לחמורים. כשהגיע לביה"ח הדסה הוא שאל על הילדה וביקש לראותה. גירשו אותו בטענה שאין שם ילדה בשם הזה. ניסה שוב ושוב עד שנזרק החוצה. את הלילה הוא בילה בחוץ, ברחוב. למחרת בבוקר, ניסה שוב את מזלו, ללא הצלחה. הוא גורש משם בבושת פנים על ידי שוטר. לאחר כמה ימים שב לתל אביב לביה"ח, אך לא ניתן לו שום מידע על ציפורה.

אחותה של ציפורה, רותי מעידה שביקשו מאמא לאמץ גם אותה. מובן שסירבה ולמודת ניסיון, ילדה את שאר ילדיה בבית. עם השנים, ככל שהתבהר להם שהולכו שולל על ידי מוסדות המדינה שבה נתנו את אמונם, ושניצלו את תמימותם, גברו אצלם תחושות הבושה והאשמה על שלא הצליחו למנוע את מה שקרה. אמא קוננה על ילדיה האובדים בבכי כל שארית חייה. בכל הדלקת נרות שבת וחג היא ביקשה סליחה מילדיה החטופים וקוותה שטוב להם.