עדותה של האחות מלכה שרקי (קלימיאן):

גרנו במושב מלילות בדרום, ליד נתיבות. אמא שלי, ז״ל, ילדה בבית יולדות בבאר שבע. אנחנו היום שבעה ילדים. היינו שמונה. בגיל שנה של הבכורה, מלכה (אני קרויה על שמה) היא הרגישה לא בטוב ואמרו לאמי לקחת לבית החולים ולהשאיר אותה ללילה. למחרת הגיעה, אמרו לה שהתינוקת נפטרה. אמי הייתה בת 16.5. היא ביקשה לראות את הגופה ואמרו לה שקברו אותה כבר. אין תעודת פטירה ואין מקום קבורה. היא חזרה הביתה, היא הייתה ילדה בעצמה, לא הבינה כלום. ההורים שלי היו לבד. אמה של אמי הייתה מאד מבוגרת ולא היה לה אבא. לאבי היה אב מבוגר ואם חורגת, אמו נפטרה בגיל שנתיים שלו. והם לא נעזרו בהם ולא עירבו אותם. עברו את האבל, הכאב, לבד.

נולדה לאמי עוד בת, אחותי, שמחה, שנתיים אחרי. ואני, מלכה, נולדתי שנה אחרי. אחרי 16 שנים, הגיע צו גיוס למלכה אחותי. הייתי קטנה, בת 13, חשבתי שאולי התבלבלו, שזה עבורי, שמחתי. ואז זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי שיתפה אותנו. עד אז ההורים לא אמרו כלום. אחרי זה ניסיתי לשאול עוד שאלות, אבל הם לא רצו לדבר על זה יותר.

ההורים שלי נפטרו. אבי נפטר לפני שנתיים וחצי, ואמי לפני 12 שנים. ולא אמרו עוד מילה.

לפני כשנה (2019) התקשרתי לעמותה שלכם, כי היו בחירות, ובן דודה שלי מזכיר קלפי במושב מלילות, איפה שגרנו בילדותנו. הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא רואה את השם שלי ברשומות הרשאים להצביע בקלפי. כאילו שאני גרה במושב מלילות, מלכה קלימיאן. אמרתי שלא ייתכן, כי קיבלתי פנקס בוחר למקום מגוריי, הרצליה, וביקשתי את מספר הזהות, וראיתי שזה מספר שונה משלי. ביקשתי את תאריך הלידה. 1953. התאריך של מלכה הראשונה.