חממה ואהרון והב הוריי עלו מתימן בשנת 1949, הגיעו למעברת ראש העין. בשנת 1950, בתקופה של השלג הנורא והיינו באוהלים, היינו אני, שרה בת חמש בערך, זכריה אחי בן עשר פחות או יותר. ועוד אחות הייתה לנו נשואה אולי בת 16, היא נפטרה ז"ל. האחות השלישית קראו לה על שם אמי יונה, היא הייתה בת שנתיים וחצי עדיין הייתה יונקת, אמא שלי הייתה מניקה עד גיל בדרך כלל.

יונה הייתה בבית תינוקות במעברה של ראש העין, אמא ז"ל הייתה מגיעה לבקר ולהניק אותה ואחרי כמה ימים אמרו לה לצאת, דחפו אותה החוצה בכח מהחדר של התינוקות ואמרו לה "אין תינוקת, מתה". הילדה הייתה יפיפיה, בהירה. אמא לקחה מקל וניסתה לפתוח בכח את הדלת. בשום אופן לא פתחו את הדלת. אמא התעקשה ואמרה שבגיל הזה צריך לשבת שבעה, אז שיביאו לה גופה אם היא מתה. התעקשה והתעקשה, בסוף האחות דחפה אותה "לכי מפה מטומטמת, מה את רוצה, מה את צורחת? על מה את צועקת?". "אני רוצה את הילדה שלי, אמא השיבה לה". לא עזר לה שום דבר.
אמא שלי איבדה ילדים אבל זה היה שיא והיא התמוטטה מהצער הזה. אמא שלי היו לה ידיים טובות ז"ל הייתה מרפאה אנשים.

לא קיבלנו תעודות זהות, אחי זכריה נרשם בתעודת עולה של אבי ז"ל, רק הוא. לא אני ולא אחותי הקטנה יונה נרשמנו.

סיפור נוסף הוא עליי, באותה השנה 1950, כשאבי ז"ל בא לקחת אותי מגן הילדים במעברת ראש העין (עדיין היינו באוהלים) לא הייתי בגן. לא נתנו לאבא תשובות ברורות איפה אני. הוא חיפש וחיפש בכל המעברה במשך שבוע ימים ובסוף מהמשפחות התימניות אמרו לו שראו אותי עם זוג, איש ואישה שהלכו לפרדס כץ.

אני רק זוכרת שבכיתי המון, ביקשתי את אבא ואמא ולא החזירו אותי להורים. הזוג ההוא לא היו צעירים, הם הביאו לי משחקים וניסו לשמח אותי. הם היו ממוצא פולני אני חושבת, ולא היו להם ילדים. אבא בסוף הגיע ומצא אותי, קילל אותם בערבית-תימנית ולקח אותי מאז הוא גונן עליי. אבא חי בפחד גדול מאוד. אמר לי, "בשביל מה עלינו? בשביל שיקחו את הילדים שלנו?"

אמא אמרה לי "יום יום חפשי את אחותך" אמרתי לאמא "איך אני אמצא אותה?!" אמרה לי "את חכמה". אני מאוד רוצה למצוא אותה, אני היחידה שנשארה בחיים מכל המשפחה, ההורים נפטרו והאחים גם.

הלוואי ואני אמצא אותה, גם אם היא נפטרה כבר, אגיע ואדליק לה נר. היא אחותי. הלוואי ויגיע יום ויוציאו את האמת הזאת... הם באו כמו מלכים לפה. לא היו עניים. הדרך עשתה אותם עניים.

שרה צדוק לבית והב