קראו לו זכריה. הוא היה בן שלוש כשחש ברע בקיבה ואמו, זהרה (שרה) הצעירה, שעלתה לפני שנים מעטות מתימן והשתכנה בקריית אתא, ניגשה אתו לקופת החולים השכונתית להיבדק אצל הרופא. 'פני אותו לבית החולים', הנחה הרופא. זהרה עשתה כמצוותו, וניגשה לבי"ח רמב"ם. בשעות הערב חזרה לביתה לטפל בילדים האחרים, מחכה להפגש אתו שוב למחרת. כשהגיעה לבית החולים, מצאה מיטה ריקה. 'הבן שלך נפטר' אמרו לה חברי הצוות הרפואי. זהרה הנסערת דרשה לראות את בנה, שאך יום קודם חש בבטנו. היא צעקה וכעסה, לא מאמינה שהוא אכן עבר לעולם הבא, אך מחאתה פגשה קיר. הם לקחו אותה ואת בעלה, חיים, למטה במסדרונות העכורים והראו להם גוש קרח. טענו שזה בנה, אך עד היום אין תעודת פטירה. דעתה של שרה לא נחה, אמא מאבדת ביום אחד ילד שכאבה לו הבטן. היא לא האמינה, אך הם התעקשו. הילד מת. כל ניסיון למצוא קבר, תיעוד רפואי לאורך השנים העלה חרס. עד יום מותם זהרה וחיים ז"ל לא האמינו. לא מצאו מנוח. היו עוד ילדים, היו עוד דאגות. אבל לא היה זכר לזכריה. ועד היום אינו. רישומי משרד הפנים נותרו עלומים ולא נמצא כל תיעוד למעט כוכבית ולידה המילה 'חסוי'.
זכריה הוא הדוד שלי, אחיו הקטן של אבי ז"ל, שנעלם באישון ליל אכזרי.
ילדי תימן (ולא רק תימן) החטופים הם זיכרון אחד עלוב, מביך, מקומם, מטריף דעת של תקופה חשוכה. של ניצול ציני, את האנשים התמימים שבאו ליישב את הארץ הקדושה ופגשו חזיתית את צידה המכוער. הגיע הזמן לשים לזה סוף. אני מקווה שאתה עוד בחיים דוד זכריה שלי, ושיום אחד אזכה לחזות בזיו פניך.
בשביל סבא חיים וסבתא זהרה ז"ל. בשביל הדודים. בשביל אבא ז"ל.