סבי וסבתי, אליהו צדיקה שמש, עלו ארצה מעיראק בשנת 1950 לקרית שמונה. בשנת 1951 סבתי ילדה בן במשקל של 4 ק"ג בבית חולים הסקוטי בטבריה, תאריך הלידה המשוער בין אפריל לספטמבר 1951. שהתה בבית החולים 3 עד 4 ימים. הניקה וטיפלה בתינוק. ביום הרביעי ליוו אותה לתחנת האוטובוס, קנו לה כרטיס והאיצו בה לעלות לאוטובוס תוך הבטחה שיביאו לה את התינוק הביתה. סבי היה בשירות צבאי סדיר בגולני וסבתי לא ידעה את השפה העברית ואת הנהלים בארץ לגבי ילודים ולידה.

סבתי ז"ל פנתה לאחות הראשית אסתר רוז, זו הבטיחה לה בכל יום שיביאו לה את הבן. יום אחד סילקה אותה בצעקות ואמרה לה את צעירה תלדי עוד ילדים ותפסיקי לבלבל את השכל.

בשנות ה-90 התכתבה אמי גלילה, אחות החטוף, עם דר' שולמן שהיה רופא נשים מיילד בביח הסקוטי. הוא התקשר ואמר לאמי שהמקרה מצער ושהעבירו את הארכיון מביה"ח הסקוטי לבית חולים בירושליים והתיחסו בזילזול לכל המסמכים הרפואיים.

בנימה אישית, אנו מחפשים בכאב רב את האח והדוד האובד. מבחינת המראה הוא יכול להיות כהה או בהיר. לחלק מהמשפחה יש עיניים בהירות (כחולות). במשפחתנו נטיה למקצועות ריאליים כך שיש לנו דוד רופא, מנהל בנק, רואה חשבון, כלכלן. אני עובדת סוציאלית ואמי ואחותה מורות.

אנו תפילה לפגוש את יקירנו. לחבק, להכיר, להתגעגע ובעיקר להשלים את הפרק החסר והכואב שקרה בנסיבות של תמימות ועדינות מצד סבתי ז"ל ... ואכזריות מצד העוסקים בדבר.