זהו סיפורה של משפחת עובדיה המבקשת לא רק לספר אותו, גם לקבל את עזרתכם במציאת עובדת סוציאלית בשם אמה (Ema), שעבדה בלשכת הסעד במעברת ג'ליל בהרצליה. סבורה אני שדרכה אוכל לגלות מה עלה בגורלו של דוד שלי - בנימין עובדיה. סבי וסבתי - אהרון ורבקה (ריקטה) עובדיה, עלו לארץ בדצמבר 1949, ממצרים דרך איטליה, עם חמשת ילדיהם: מרדכי, ליאון, יעקב, רחל (ראשל) ומרים.

עם עלייתם נשלחו לשער עליה, לאחר מכן עברו לפרס חנה ומשם למעברת ג'ליל בהרצליה, שם, ב- 1952, נולד בנימין.

ביום שבו בנימין נולד, אמה - העובדת הסוציאלית - התחילה להתקרב למשפחתי. לא פעם פנתה לסבתי שתתן לה את בנימין בטענה שיש לה הרבה ילדים. כמובן, שסבתי לא הסכימה, אך אמה לא הרפתה וניסתה שוב ושוב לשכנע את סבתי שתוותר על בנימין ושתמסור לה אותו. בקשותיה פסקו רק ביום שנתקבלה ההודעה כי בנימין נפטר. לא בגלל שלאמה כבר לא הייתה סיבה לפנות לסבתי, היא לא עשתה זאת משום שכבר לא נכחה יותר במעברה. ביום שלאחר ההודעה כי בנימין נפטר, אמה הפסיקה להגיע ללשכת הסעד במעברת ג'ליל בהרצליה.

בנימין היה בן 8.5 חודשים כשחלה (היו לו שלשולים) ונלקח לבית החולים דג'אני ביפו. באותם הימים הורים לא הורשו להישאר ליד ילדיהם המאושפזים והוקצבו להם זמן לביקורים. סבתי וסבי שהו ליד בנימין כל זמן שבית החולים התיר זאת. לו זה היה תלוי בסבתי היא לא הייתה משאירה את בנה לבד, גם לא דקה. מכיון שהעובדת הסוציאלית – אמה - כל כך רצתה לקחת את בנה, היא חששה כל הזמן לגורלו.

במשך כשבוע וחצי בנימין קיבל טיפול רפואי בביה"ח, ובכל ביקור הבחינה סבתי איך מצבו הבריאותי של בנה משתפר וחיכתה רק לרגע שבו תיקח אותו הביתה. זכור לאימי ולדודי כי אביהם קיבל מברק להגיע לביה"ח לקחת את בנימין, אך כשסבי הגיע לביה"ח נאמר לו שבנימין נפטר. כל תכנוניו לראות את בנו לא צלחו, הוא קיבל תשובה בנימין נפטר ונקבר עם עוד זקן.

לא הראו לו גופה, לא אפשרו לקיים הלוויה, וכמובן שתעודת פטירה לא נמסרה. גם העובדה שנקבר עם עוד זקן הייתה תמוהה, וכשמלאו לבנימין 18 שנים הגיע צווי גיוס, מסיבות אלו סבתי האמינה שבנה נחטף ולא נפטר. ב-1993 הוצאנו תעודת פטירה ובה לא צוין פרטים רבים לרבות הלאום והדת של בנימין. בנימין נולד בארץ, ניתן לו תעודת זהות, עשו לו ברית מילה ובגיל 18 הוא אפילו קיבל צו גיוס, מדוע לא צוין בתעודת הפטירה שהוא יהודי?

סבתי הייתה אישה משכילה וידעה היטב את השפה, אך כמו כל הדור שלה צעקותיה לא נשמעו. היא נאלצה לחיות עם התחושה שבנה נחטף ואין בידה האפשרות או הכלים הדרושים כדי להוכיח זאת. (אפילו עכשיו, בשנת 2016, עדין מונעים מאיתנו לחפש בתיקים).

סבתי עד יומה האחרון האמינה שבנה בחיים ושהוא נחטף על ידי אמה - העובדת הסוציאלית. היא האמינה בכך מהסיבה שאמה כל הזמן נדנדה שתמסור לה את בנימין כי יש לה עוד ילדים. סבתי גם האמינה שאין זה יד המקרה שביום שבנימין הוכרז כנפטר אמה נעלמה, פתאום הפסיקה להגיע ללשכת הסעד במעברת ג'ליל הרצליה. למותר לציין, לא זכור לאמי שבמעברה הייתה עוד משפחה עם מקרה דומה.

כאן אני פונה אליכם - אולי מישהו זוכר עובדת סוציאלית בשם אמה. איני יודעת פרטים אודותיה גם לא את שם משפחתה, רק שהייתה עובדת סוציאלית שעבדה בלשכת הסעד במעברת ג'ליל בהרצליה. גם אם מישהו זוכר עובדת סוציאלית בשם אמה שעבדה במקום אחר, אנא שתף. אם מישהו זוכר משהו, גם אם זה נראה לא רלוונטי, אשמח אם ישתף.

בטוחה אני שגם אם לא אמצא את בנימין אוכל באמצעותה של העובדת הסוציאלית – אמה, לדעת מה עלה בגורלו. ילד בגיל 8.5 חודשים שנלקח מהוריו בוודאי לא זוכר שנולד למשפחה אחרת. מי שלקח אותו, מן הסתם, שינה את שמו והנפיק עבורו תעודת זהות חדשה, שגם אם הוא שמע אודות הפרשה אינו יודע שהוא חלק ממנה.

לך בנימין:

אולי אתה מתעניין בפרשה ונכנס לעיין בפרשות, או שאולי אתה כן יודע שאתה מאומץ ונכנס לכאן אני פונה אליך. בוודאי קיבלת שם חדש, אך למשפחתנו תהיה תמיד בנימין. ראשית אני מקווה שנמסרת להורים טובים, ואתה חי חיים מאושרים. אם יש לך אמא בשם אמה שעבדה כעובדת סוציאלית בשנות ה- 50 בלשכת הסעד במעברת ג'ליל בהרצליה, או במקום אחר, זה הזמן שתעלה גבה ותשאל את עצמך שאלות, אולי אתה תמצא אותנו. יכול להיות שאתה יודע שאתה מאומץ ונמסרת ע"י עובדת סוציאלית בשם אמה - זה גם צריך להעלות אצלך שאלות. הכי הכי חשוב רציתי שתדע שאמא שלך אף פעם לא וויתרה עליך. גם חשוב שתבין שלא אומצת אלה נחטפת וביום שזה קרה כל עולמה של אמך חרב עליה, ועד יומה האחרון היא זכרה אותך. גם חשוב לי להגיד לך, שהאחים שלך לא שכחו אותך ודברו אודותיך ומחכים ליום שתפגשו. אם תחליט שמספיקה לך המשפחה שיש לך כעת, זה בסדר, לא נלחץ ולא נשפוט, רק תראה סימן כדי שאנחנו המשפחה הביולוגית שלך נוכל לסגור מעגל.

נכתב בעזרת זיכרונות האחים:

יעקב עובדיה, רחל טובים ומרים פרץ