הוריי חביבה ונעים דבי (צבי) ז"ל עלו מעיראק, ב1951. היו איתם שתי בנות בדריה וז'קלין. בדריה הייתה בערך בת שנתיים, וז'קלין הייתה תינוקת. הם הגיעו לשער עלייה, פרדס חנה ובסוף הגיעו לאור יהודה בערך ב1952 ושם בדריה חלתה בשיתוק ילדים, לקחו אותה לבית חולים רמב"ם בחיפה. היא אושפזה ואמרו לאמא לחזור הבייתה. אחרי כמה זמן, אולי שבועיים חודש, נמסר לאמא שהיא נפטרה ולא הביאו לה לא גופה ולא תעודה. היא ביקשה לראות קבר ולא הראו לה כלום.

הייתה ילדה בריאה, דיברה היא רק צלעה קצת והרופאים שם בבית חולים קשרו אותה למיטה. אמרו לאמא שלי לא להתקרב בכלל לילדה.

אני נולדתי בשנת 1956 בבית חולים בלינסון, שחררו אותי יחד עם אמא שלי אחרי הלידה ואת התאומה שלי יפה לא שחררו. אמרו לאמא שיש לה צהבת. אמא חזרה הבייתה באור יהודה, עדיין גרנו בצריף. אמא הייתה חוזרת כל יום לבית החולים להניק אותה. 23/06/1956 נולדנו ושבוע- עשרה ימים אחרי זה הודיעו לאמא כשבאה להניק אותה, שהתינוקת נפטרה. אמא בכתה והתעקשה לראות אותה. לא הראו לה כלום. אמא בכתה ושכבה על הרצפה עד שזרקו אותה מבית החולים.

במשך הזמן קיבלנו צו גיוס לבדריה שהגיע לצריף, עדיין היינו באור יהודה. הגיעו מהצבא, משטרה צבאית לחפש את בדריה וההורים הסבירו שהיא מתה ואמא התחילה לבכות.

לתאומה שלי הספיקו לקרוא יפה, זה מה שהוריי אמרו. אין לנו ת.ז שלה אבל אני מניחה שהיא עוקבת לשלי.

אני מאמינה ששתיהן בחיים. ההורים שלי לא זכו לראותן שוב.

תקווה דבי צבי תייר