שמי עזיזה אלבז, עליתי עם בעלי ומשפחתו של בעלי מאלג'יריה בשנת 1954. חלום חיינו היה להגיע לארץ ישראל. סבתי הייתה על ערש דווי ועמדה למות בביתה באלג'יריה וכשראתה את ההתקהלות סביב מיטתה לקריאת שמע, נעמדה וצעקה שהיא מוכנה למות ולהיקבר רק בירושלים. אהבנו וחלמנו להגיע לארץ הזאת. הגענו דרך מרסיי לחיפה ומשם לירושלים. חשבנו שנגיע לירושלים, כמו דודתי שהגיעה לפנינו ב 1948 אבל אותנו העבירו לכיסלון, שם לא היה דבר והועברנו שוב, הפעם לרנתייה, איפה שהיה כפר ערבי באזור לוד.
שם גרנו בבתים שהיו נטושים, אני זוכרת עד היום את כמות התותים העצומה שהייתה שם.
מאחר והגעתי כבר בהריון, הייתי בטוחה שאלד בירושלים וכך חלמתי, אבל בסוף הגענו לרנטייה ושם קיבלתי את הצירים והרגשתי את הלידה. לא היה לנו אמצעי תקשורת וקרובים ומכרים נאלצו לשבור חלון של משרד או בית באזור כדי לצלצל לאמבולנס.
האמבולנס הגיע ודודתי ליוותה אותי והשגיחה, התינוקת נולדה באמבולנס. המשכנו את הנסיעה לבית יולדות באזור לוד, שם אושפזנו חמישה ימים התינוקת ואני. קראתי לה מזל, אבל לא רשמו אותה בשום מקום, לא אותה ולא את הלידה ולא שנכנסתי בכלל לבית היולדות. דודתי ליוותה אותי כי ידעה עברית קצת יותר ואחר כך חזרנו הבייתה.
בבית, הדודה אמרה לי שכדאי אחרי הלידה לעשות בדיקה שגרתית אצל רופא, כי כך מקובל בארץ. הקשבתי לה וכך עשיתי, הלכנו לרופא לבדיקה והוא אמר שיש לתינוקת צהבת ושצריך ללכת לבית חולים בילינסון. נסענו לבילינסון ושם לקחו אותה לטיפול ולא הרשו לי להתקרב אליה. באתי יום יום לבקר אותה ורק הראו אותה מבעד לזכוכית, לא נתנו לי לגעת בה, למרות שבאתי יום יום במשך שבועיים.
ביום הלפני אחרון, הגעתי וראיתי שהיא הילדה היחידה שנשארה שם, האחות ריחמה עליי ואמרה "בואי, תיכנסי, תשחקי איתה קצת". ככה נכנסתי וצחקתי איתה, הרמתי אותה ועשיתי לה פרצופים, היא צחקה והייתה בריאה וחזקה מאוד. כשיצאתי בערב היה לי ברור ובטוח שלמחרת אני מוציאה את הילדה.
למחרת הגעתי ואני לא רואה כלום. לא ראיתי מיטה ולא את הילדה. שאלתי, בכיתי, צעקתי. אמרו לי "גברת, הילדה שלך מתה!" לא הבנתי איך יכול להיות, היא הייתה בריאה. התחלתי להשתולל ולבכות שאני רוצה לראות את הגופה שלה ושאני אקבור אותה אני, לא הם. לא נתנו לי. כמה בכיתי ובכיתי, ובעלי באותה התקופה קיבל צו גיוס לצבא, אמרו לו שישלם על הקבורה של הילדה, אז ביקשנו לראות את הקבורה. אמרנו לנו להגיע לבית קברות סגולה למחרת כדי לראות את הקבורה של הילדה, הגענו למחרת ולא היה שם איש.
חזרנו הבייתה, למרות שהאמנו בלב שלם שהילדה בחיים, ישבנו שבעה כי אמרנו לנו אבל לא האמנו בכלל. בעלי ישב שבעה ואז הלך לצבא. חודשים שלמים לא היה בבית ואני לא הבנתי כלום בארץ והלכתי לעזור לדודתי בטיפול ילדיה בירושלים (כאשר היא עבדה שם בחקלאות). דודתי הקשיבה לי אבל לא ידענו לאיפה ללכת ולמי להתלונן, לא הבנתי עברית. הדודה גם לא הכירה את המקומות שצריך ללכת כי כל היום עבדה באדמה וחזרה לביתה.
גם בעלי לא שכח את הילדה מזל עד ליומו האחרון, אני הבטחתי לו שאני אמצא אותה ואבוא איתה לקבר שלו.

אני מקווה שעכשיו כשאני מבוגרת, אני בת 86, אולי אזכה לראות אותה ולו לרגע אחד לפני שאני הולכת לעולמי.

עזיזה אלבז