הוריי הביולוגים הגיעו לארץ מתימן ושוכנו במעברת בית ליד. נולדתי בארץ, במעמד הברית ניתן לי שמי אלעזר (היום אני משתמש בשם עזר) ונחתכתי באוזן (פרט זה יהיה חשוב להמשך). בגיל חצי שנה נלקחתי מידיי אמי, בטענה כי יש לתת לי טיפול רפואי כלשהוא ממנו לא חזרתי. אמי חיפשה וחיפשה, ביקשה אותי ונאמר לה כי אני מת. אמי ואחיי ידעו והרגישו כי אני חי למרות הכל.

נלקחתי לזוג ניצולי שואה וגרנו באזור רחובות. לא זוכר כלום מתקופת הינקות מן הסתם. במקביל, אמי, שנהגה לחפש בכל פינה ולעולם לא שכחה, הייתה מגיעה לרחובות בגלל קרובי משפחה שהיו גרים באזור. כשהייתי בגיל בית הספר היסודי היה שמש, אב בית ששם לב שאני שחום והוריי לבנים. הוא זה שאמר לאמי להגיע ולבדוק אם אני בנה. כשהיא באה, זיהתה אותי מיד וכאשר הבחינה שיש לי חור באוזן היה זה כבר ודאי. היא פנתה ודיברה עם הוריי המאמצים שביקשו לא לקחת את הילד אלא להשאיר אותו כאן ולדון בנושא. לאחר משא ומתן הוחלט על "משפט שלמה" מודרני: לא אהיה בשום משפחה. העבירו אותי למסגרת חינוכית סגורה, מוסד סגור וזהו. עם הוריי המאמצים ניתק הקשר, אבל אני מוקיר אותם ואוהב אותם עד היום. בזמן שהותי במוסד, אמי הביולוגית ואחיי היו מגיעים לבקרני אבל לא הבנתי מי הם, מה הם רוצים ממני והיה לי קשה מאוד להתמודד עם המשפחה. גדלתי בשארית חיי ללא משפחה.

כשהגיעה העת להוציא ת.ז, פקידת הרישום נתנה לי ספר שמות, כדי שאבחר איזה שם משפחה ארצה להוסיף. היא הציעה לי את שם המשפחה "שחר" ואמרה כי הוא מודרני וחיובי מאוד. אז זהו. משפחת שחר, זהו שם משפחתי. כיום אני נשוי, עם ילדים ונכדים בלי עין הרע. אבל שם המשפחה של כולם- שחר. שם משפחה שבחרתי בעצמי אחרי שגדלתי חסר זהות, ללא משפחה.

עזר שחר