עלינו ב-49 מתימן. הגענו לשער העליה (פרדסיה). אני הייתי תינוקת, הייתי בת שנתיים לערך. אחי הקטן היה בערך שלושה חודשים.

אמי קציעה (קדיה), נלקחה לבית החולים ישר מהמטוס, למתחם בית החולים במחנה העולים מכיון שלא הרגישה טוב אחרי הטיסה. דוד שלי (האח של אבא שלי) ראה אותה בבית החולים היא אמרה לו שיבוא לקחת אותה מבית החולים כי היא כבר מרגישה טוב. כשבא לקחת אותה ביום הראשון, לא ראה אותה, שלחו אותו ממקום למקום. לא מצא אותה בשום מקום. לא אמרו כלום לגביה.

באותה תקופה אחי התינוק שנולד בתימן נקלח לבית התינוקות. דודתי היתה מחזירה אותו כל יום אחרי הצהריים. באחת מהפעמים כשהגיעה לקחת אותו, לא מצאה אותו שם. לא אמרו לה כלום.

אבי, יוסף אברהם, היה כל כך נסער, גם אשתו הצעירה וגם בנו התינוק נעלמו באותו זמן. הוא הלך ברגל עד למשרדי הממשלה, צעק והפך שם שולחנות. הפנו אותו לבית החולים בתל אביב, לא מצא אותה גם שם. הוא התלונן במשטרה אבל מעולם לא מצאו אותה.

הגשנו תלונה לועדת אגרון (קדמי), בזמנו עמי חובב ניסה לשכנע אותי שאתן את ההסכמה כאילו שהם נפטרו והם אינם. אבל אני לא הסכמתי. כל חיי חיכיתי לאמי. כל פעם שנסעתי לירושלים, לא הייתי עולה על האוטובוס, הייתי מחכה בתחנה, עובר אוטובוס ועוד אוטובוס ועוד אוטובוס, ואני הייתי מחכה, ילדה שמחכה אולי אמא שלה תרד מהאוטובוס. גם אבי חיכה עד סוף ימיו שאמי ואחי יחזרו. גם על ערש דווי הציב את המיטה ליד הפתח, אולי יכנסו. הוא מעולם לא שכח אותם, גם אני לא. אני ואחיי מאמי החורגת גדלנו בצל הטרגדיה הזו. גם היום אני עוד מחכה לדעת היכן הם.