שמי, ציפורה קבץ, נולדתי בפרס עליתי לישראל בגיל שבע יחד עם הוריי, אהרון ותאוס עטרי ז"ל, אחות ואח נוספים עליי.

הגענע למעברת קיסריה בשנת 1951. לא היה שם מים, גז, נפט, כלום לא היה. הורידו את ההורים שלי באמצע הכביש בתוך שדה, היה שמיים וארץ. נתנו חתיכת בד שנכין אוהל וזהו. זה איפה שהיום אור עקיבא.
בשנת 1952, כבר היינו בצריף, אמא שלי ילדה תאומים בבית חולים ברנדייס בחדרה. לאחר מכן, הרתה שוב וילדה בת ב-1953, בשם רבקה שוב בבית החולים ברנדייס בחדרה.

אמא חזרה עם הילדה הבייתה, כשהילדה הייתה בת כמעט שנה בשנת 1954, אמרו לאמא שיקלו עליה ויקחו את הילדה לבית תינוקות. הייתה עובדת של לישכת הסעד שבאה לעזור או אחות של טיפת חלב, אני לא בטוחה מי מהם הגיע, אבל רבקה לא הייתה חולה ולא כלום. אולי רצו לעזור או להקל או מה, אבל לקחו את הילדה.

היינו הולכים לבקר אותה כל שבוע, זה היה מקום בית תינוקות של ויצ"ו בברנדייס ככה קראו לו. יום חמישי בלילה התקשרו עם טלגרף והודיעו שהיא חולה והעבירו לבית חולים רמב"ם, בחיפה. ביום שישי בבוקר שוב טלגרף "הילדה נפטרה". לא נתנו לנו גופה. לקחו מאבא שלי עשר לירות עבור קבורה ולא ראינו כלום, לא קבר, לא תעודה ולא שום דבר.

איפה הגופה שלה? אני רוצה ללכת לקבר של אחותי. איפה הוא? למה שיקרו לנו ככה? למה עשו לכולם את השקרים האלה?

אמא מרוב הצער, הבכי והכאב בשנת 1958, לא הרתה שוב, חלתה, לא יכלה לתפקד והלכה לעולמה. הייתה רק בת 36. אני הייתי האחות הבכורה. נשארו גם בלי אמא, וגם בלי אחות.

אני איבדתי אחות לפני שבע שנים ואיי לי עוד אחות, הלוואי ויהיה נס שאוכל לראות אותה. ההורים שלי ז"ל לא זכו לראותה, אולי אני אזכה.

ציפורה קבץ ממשפחת עטרי