עזרא ורחל אגמי (עג'אמי) עלו לארץ מסוריה בשנת 1948. במהלך הפרעות ביהודים שהתרחשו בעירם חאלב לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, רכושם נבזז וביתם נשרף. הם הצליחו להיחלץ, עלו על טיסה שיעדה נמל התעופה לוד, ובאו לעיר יפו עם ששת ילדיהם. כבר בהגיעם לארץ היתה להם התקלות עם סוחרי ילדים, שהציעו להם ממון רב תמורת ילד, או ילדה.

בישראל נולדו להם חמישה ילדים נוספים. האחרונה שבהם, אביבה אגמי, נולדה ב-27 ליוני 1955. בהיות אביבה בת חודשיים וחצי, היא חלתה, ורחל אמה לקחה אותה לבית החולים (ככל הנראה אחד מהשניים שפעלו באותה עת ביפו - דג'אני ודונולו). היא התבקשה להשאיר את הילדה, וכשחזרה למחרת, נאמר לה שהילדה מתה מדלקת ריאות.

רחל נכנסה לחדר התינוקות, עברה בין המיטות, הרימה שמיכות, תרה וחיפשה אחר בתה. אך לשווא. הראו לה גופת תינוק, או תינוקת, שפניה השחירו. על כן רחל לא היתה יכולה לזהות אותה. יצאה ואמרה שאינה בטוחה, האם התינוקת שראתה היא בתה, אם לאו. תאריך הפטירה נרשם כ-6 לספטמבר 1955. נאמר לרחל כי יקברו את התינוקת ב"קבר אחים" עם אדם מבוגר.

כך נולד החשד, והספק החל לקנן. אין גופה ברורה, ואין קבר ברור. ברבות השנים, כאשר פשטו ורבו הסיפורים על חטיפת תינוקות שנפוצה בשנים שלאחר קום המדינה, גבר החשד עוד יותר.

לנו, הדור הצעיר, סופר כי היתה אחות נוספת, הבת האחת עשרה, שמתה בינקותה, זאת ועוד לא הוסיפו. אולי לא רצו להבהילנו, ואפשר שלא באמת אבו להאמין במה שכה קשה להאמין בו. כאן, במדינת ישראל, חוטפים ילדים? לוקחים בגניבה ובמרמה ממשפחות ברוכות ילדים, כאילו אמא שיש לה עשרה ילדים לא תשים לב, או שפחות יהיה איכפת לה...?

רחל מעולם לא השלימה עם אובדן הבת. כל ימי חייה הוסיפה להזכיר ולדבר בה. רחל ועזרא נפטרו לפני מספר שנים. ואילו אנו, בניהם ובנותיהם, האחים והאחיות, רוצים להכיר את אחותנו הצעירה. מקווים אנו כי עדותנו זו תסייע להביא לכך.

(נרשם ע"י רחלי ליבלינג, בת לינדה לבית אגמי)